אמהוֹת פגומות

פרק הבכורה של "יום האם", מהסדרה שנוצרה על בסיס המדור הגאוני של דניאלה לונדון דקל גרס את האירוניה המושחזת שלה לפרודיה ארסית ולא מספיק מצחיקה

21/08/2012
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS
» צילום: פיני סילוק

לכל האמהות שפגשתי, ברשת או בחיים, יש תכונה שבעזרתה הן ממרקות את הדימוי האימהי שלהן: הן מצביעות על פגמים של אמהות אחרות ומרגישות טוב יותר עם עצמן. לדניאלה לונדון דקל, היוצרת של "יום האם" יש פיתוח הפוך - היא מסמנת את פגמיה ומגדילה אותם לגרוטסקה אכזרית, לעתים אפילו מרושעת.

"יום האם", הסדרה שיצרה דניאלה לונדון דקל על בסיס מדור הקומיקס המבריק שלה עלתה לאוויר אמש ב"קשת" אחרי מערך יחסי ציבור שכלל ראיונות מעניינים עם היוצרת דקל על האמהות שלה, בהתמקדות על יחסה הביקורתי ולא שגרתי לאמהות בישראל המקדשת את המוסד הזה. השנים האחרונות מאופיינות בשיח נוקב על הנושאים האלו, דקל יצרה במדורה פרודיה שנונה ומדויקת על המשפחה העכשווית, על הניואנסים שמרכיבים את המפעל השגרתי שמניע אותה.

אבל לפחות לפי הפרק הראשון - הפיכת הקומיקס לסדרה עם דמויות בשר ודם, ביטל וקבר את האירוניה המתוחכמת והמושחזת של דקל המאיירת והלך על סכינים חדות, הומור גרדומים ממש. סוגיות בוערות כמו היחס לפליטים, הטיפול בהומואים, המתח הזוגי בין קרן מור לדרור קרן, בתפקידים הראשיים הוצגו באמצעות אפיזודות בהן המסר מוטח בעוינות ממש בפרצוף.  המטאפורות בוטות (הומואים ושוק בשר), והגיבורים מגלים חוסר מודעות לא אמין, ובסופו של דבר, גם הבדיחה על חשבונם לא מצחיקה מספיק.

ההתמודדות עם נושא הכינים הפכה למביכה, כן, כינים זה לא נעים, אבל דמויות תל אביביות מעודכנות מהמעמד הגבוה לא אמורות להפוך אותן לצרעת, לא בעידן שהורים כבר מקבלים אותן כעובדת חיים, ומדברים עליהן בחופשיות בפייסבוק.

הביקורת על הגזענות הפטרונית ונצלנית של המעמד השבע בתל אביב כלפי הפליטים הייתה זיהוי נכון של הלך רוח, אבל לא הצליחה לטעמי להתרגם לאפיזודה קומית מושחזת וגם אמינה מספיק (היא אתיופית? תחליטו). נכון שבסדרה קומית מקצינים מצבים מוכרים לפרודיה שמבוססת רק חלקית על מצבים אנושיים ונמתחת לגרוטסקי, אבל הציניות שבטקסט של דקל מוגשת במינונים נכונים הופכת לארס בלתי פוסק, זה עליהם ועלינו. הניכור שמגיע כלפיהן בעוכרי ההתקשרות למוצר החדש הזה, והגיע הזמן שקרן מור תרענן את הדמות האנטיפטית הקבועה שלה, היא כבר פחות מצחיקה. גם זילברשץ, אגב.

לפי שעה, מהפרק הזה, קשה לחבב נשים נרקיסיסטיות ואיומות כמו שמוצגות אורלי זילברשץ וקרן מור בסדרה, גבר כה חדל אישים ואוויל כמו דרור קרן, וילדים שמשמשים כפלקטים להנעת המסר. אבל אני בהחלט מתכוונת לשבת מול המסך גם בפרקים הבאים ולתת לה הזדמנות הוגנת, כי מדובר ביוצרת נפלאה, חכמה ומורכבת שיש לה תובנות מאלפות על אמהות של התקופה הזו.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה