יהודה אטלס: למה ילדים לא קוראים?

"הרבה יותר חשוב היום להיות בעליו של טלפון נייד חכם מאשר להכיר קלאסיקות ספרותיות". הסופר יהודה אטלס בטור מיוחד לסלונה מסביר איך בכל זאת אפשר לגרום לדור הצעיר לאהוב ספרים

28/01/2014
יהודה אטלס קבלו עדכונים מיהודה אטלס
  • RSS
» "אין בספר סיפוק מיידי". יהודה אטלס, צילום: רונית שני

לא פעם, במפגשים עם ילדים בבתי-ספר, מישיר אלי ילד מבט ואומר: "אני שונא לקרוא!", וכשאני שואל את הנוכחים: מי מכולכם שונא לקרוא? מורמות בערך מחצית מהידיים. אם בילדותי ילד היה מעז לומר בריש גלי שהוא שונא לקרוא, הוא היה נחשב, אוטומטית, לאידיוט. הקריאה בתקופה ההיא הייתה נורמה, שינקנו עם חלב אימנו. קראו גם 'התלמידים הרעים', גם העצלנים, גם כאלה שאינם שוחרי השכלה במיוחד. וקראנו ספרים טובים, שנכתבו על-ידי מיטב סופרי המבוגרים, בארץ ובעולם, שראו לעצמם חובה וזכות גדולה לכתוב לדור העתיד.

מסע אל הנפש

המצב היום הוא שלפחות חלק ניכר מהילדים אינם קוראים, או קוראים בלחץ, כדי לצאת ידי חובה. ואם קוראים, לא קוראים את הקלאסיקות, את הנכסים המוכרים של תרבות הילדים, אלא כל מיני 'צמרמורת' וספרים על ילדים שובבים וברדקיסטים.

נשאלת השאלה האם, בעולם של כל-כך הרבה ערוצי מידע, הקריאה עדיין כל-כך חשובה. האם במצב שבו קופסת הידע כבר אינה המוח האנושי אלא לחיצה על גוגל, עדיין חשוב לגדוש את הראש בספרים?

אז נוסף להקניית השפה, הכתיב ואוצר המילים (כשהספר כתוב היטב), להעשרת הידע ולפיתוח הדמיון, יש הרי בספרים משהו שאין בשום אמנות אחרת באותה מידה: היכולת לצאת למסע ארוך אל נפש האדם. יש את זה גם בקולנוע, בתיאטרון ובאמנויות אחרות, אבל לא כמו בספרים.

ולמה לנו לצאת למסע ארוך אל נפש האדם? כדי להבין טוב יותר את עצמנו ואת זולתנו, כדי שהיחסים בינינו יהיו הרבה יותר טובים. טוב יעשה הקורא המתעניין אם יקרא את מאמרו המאלף של מריו ורגאס יוסה, הסופר הפרואני חתן פרס נובל, "למה ספרות", שמצוי ברשת בשם זה בתרגום נפלא לעברית.

ילדים מקובלים לא קוראים ספרים

הרקע לפיחות שחל בקריאה הוא, בין השאר, שהפכנו לחברת המונים. בבתי-ספר רבים יש הרבה כיתות מקבילות, ים של תלמידים. ילד שלא ימצא דרך להבליט את עצמו פשוט ילך בהם לאיבוד; איש לא ירגיש בקיומו. הקריאה היא פעילות אינטימית ומופנמת. אפילו אם תהיה מלך הקוראים לא תצליח למשוך תשומת לב של אף אחד. הילדים המקובלים אינם קוראי הספרים. הם ילדים מוחצנים, קוּליים, שעושים שימוש בסממנים שונים כדי לבלוט (ג'ל בשיער, ברזלים בפנים, חוצפה, אוהדי כדורגל וכו'). קריאת ספרים לא תעלה את מניותיו החברתיות של אף אחד. ההיפך הוא הנכון, היא תוציא לו שם של 'חרשן' ו'חנון'.

דבר נוסף: הילדים אמונים היום על סיפוקים מידיים. כל אירוע או חוויה נמדדים על פי מידת ה'כיף' שיש בהם. אחרי הצגה, ספר, ארוחה, טיול - 'היה לך כיף?' שום שאלה אחרת לא נשאלת, כמו 'למדת משהו?', 'לקחת מזה משהו לחיים שלך?' ואם הכיף הוא חזות הכול, ילד לוקח ספר ליד, וחצי העמוד הראשון לא מביא לו כיף. מה הוא עושה? משליך את הספר מידו.

אני זוכר את עצמי, כילד וכמבוגר, קורא ספר עד עמוד שמונים ולא מבין מה הולך פה, מי האנשים האלה ומה הם מנסים לספר לי. רק בשליש הספר אני תופס שאני קורא ספר גאוני, או נפלא, וחוזר לקרוא מהעמוד הראשון, ובא כשמן בעצמותיי (דוגמה: "מילכוד 22" לג'וזף הלר). קריאת ספר לא יכולה להיות כיף מהמילה הראשונה. אתה נכנס לעולם חדש, לסגנון חדש, לדמויות לא מוכרות, לנופים זרים, למנטאליות אחרת. למה שזה יהיה מיד כיף?

לא הכול כיף מהרגע הראשון. צילום: Shutterstock

ילדים קוראים אם ההורים קוראים

מה אפשר לעשות? אין פתרונות אינסטנט. חלק מהילדים חדלי-הקריאה כבר נולדו להורים שאינם קוראים או שקוראים מעט. הנורמה ש'לקרוא זה חשוב', 'תרבות זה חשוב' ו'אמנות זה חשוב' – הולכת ומתפוגגת. הרבה יותר חשוב להיות בעליו של טלפון נייד חכם מאשר לדעת מי היו זָ'ן-ווֹל-זָ'אן, קְוָואזִימוֹדוֹ, גוּסטב בעל הצוֹפָר, אַן מגרין גייבלס, הֶקְלְבֶּרי פִין או קִים. הנערות לא יוקסמו במיוחד מנער שיוכל לדקלם באוזניהן חרש את שירי שאנדור פֶּטִיפִי ולאה גולדברג או לצטט מחזות של שקספיר.

ובכל זאת.

יש סיכוי שיצמחו ילדים קוראים רק להורים קוראים. כן, דוגמה אישית. וגם כאן, זה יקרה רק לחלק מהילדים. כל עוד הילד קטן, רצוי לקרוא לו כל ערב לפני השינה. כך, כמו שכותב מוריס סנדק ("ארץ יצורי הפרא"), הוא ילמד לזהות את ריח הספר עם הריח של ההורים. ובכיתה: קצת פחות תושב"ע, חשבון וידיעת-הארץ, וכל יום שלפחות מורה אחת תיכנס לכיתה ותקרא לילדים מתוך ספר: שיר, סיפור, והכי טוב - סיפור בהמשכים. שיהיה לילדים למה לצפות.

רוב מה שלמדתי בבית-הספר היסודי ("העממי") בכרכור שכחתי. דבר אחד אני זוכר ואזכור תמיד: כשמורֶה היה חולה הייתה נכנסת לכיתה מורה מחליפה וקוראת לנו ספר בהמשכים. שם הספר: "עוזי והמנגנים הצעירים". לפני כמה זמן מצאתי אותו וקראתי בו. תאמינו לי, לא מי-יודע-מה. ספר חינוכי כזה, על סולידריות של ילדים ותיקים עם ילד עולה חדש. אבל, זאת הייתה, ללא ספק, חוויית בית-הספר היסודי הכי נפלאה שהייתה לי אי פעם.

**

בימים אלו יוצא לאור האוסף השני של אסופת שירים מתוך "והילד הזה הוא אני", בשם "הילדה שאני אוהב", מאת יהודה אטלס (איור: דני קרמן).




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה