טיול אחיות לשווייץ: לטייל קצת אחרת

ענת הראל ואחותה נסעו לטיול בעיירה הציורית אינטרלאקן, שמציעה גם נופים עוצרי נשימה בגוונים של ירוק וכחול שמוצאים רק בתמונות של נשיונל ג'יאוגרפיק וגם פעילויות מאתגרות. יומן מסע

12/07/2015
ענת הראל קבלו עדכונים מענת
  • בדואר
  • RSS

anat_harel_interlaken1_650

כבר שנה שחולמות על נסיעה משותפת, רק שתינו, אחותי ואני. אנחנו מדברות אמנם "רק" 10 פעמים ביום אבל שתינו עסוקות עד מעל לראש (משפחה, קריירה), מה שמשאיר לנו מעט מאוד זמן איכות אמיתי מבלי שהשיחה נקטעת ב"נכנסת לפגישה חייבת לסיים" או "אוספת את הילד חייבת לסגור".

לכן התלבטנו לאיזו עיר כדאי לטוס אבל אז עלה הרעיון לטייל יחד לאינטרלאקן שבשוויץ, ואחרי בירור קצר הבנו שזו חליפה שתפורה עלינו בול: גם זמן איכות, גם הנופים הכי יפים בעולם וגם אינסוף אפשרויות לפעילות בחוץ – אין שאלה, ברור שאנחנו שם!

לעיירה הציורית אינטרלאקן ((Interlaken הגענו בשעתיים של נהיגה בתוך נופים וצבעים שרק טבע שלא נגעו בו יכול לצייר לנו. אין אף תיאור, צילום או סרטון שיוכלו להעביר באמת את העוצמה והיופי של הנופים האלו.

anat_harel_interlaken2_650

היום הראשון: הגענו!

3 הדקות הראשונות של חשש ממזג האוויר ההפכפך נמוגו כליל ברגע שהבנו שבאינטלאקן אף אחד לא מתרגש מקצת טפטוף. אי אפשר לצאת כרגע למצנחי הרחיפה? אין שום בעיה – קדימה לפארק החבלים! נסיעה קצרה מאוד הובילה לתוך יער עבות, כשצמרות העצים מתנשאות בגובה רב מעלינו וביניהן קשורים חבלים וסולמות. מפאת קוצר הזמן החלטנו לוותר על החבלים ולדלג ישר לנקודת הסיום של הפארק לאתגר המכונה "Vertical Rush".
החלטנו? מדויק יותר לומר אחותי החליטה בהתלהבות ואני, עדיין מטושטשת מהטיסה, פשוט לא הבנתי למה אני נכנסת.

anat_harel_interlaken10_650

זה הרגע להודות: אני סובלת מפחד גבהים. לא שיתוק מוחלט, אבל אימה במלוא מובן המילה. גם ברכבל סגור קשה לי להיות, אבל כבר מתורגלת עם נשימות והרפיה. הפעילויות שהנסיעה הזו כללה העמידו בפני אתגרים הרבה יותר משמעותיים עבורי מאשר עוד נסיעה ברכבל. בהרצאות שלי אני מדברת לא מעט על יציאה מאזור הנוחות ועל איך אנחנו צומחים ומתפתחים בדיוק במקומות האלו. אז הנה הזדמנה לי אפשרות לא רק לצאת מאזור הנוחות שלי אלא גם לקפוץ ממנו.

ה-Vertical Rush הוא למעשה ארבעה אתגרים שונים שיוצאים כולם מפלטפורמה שבנויה סביב גזע עץ עצום בגובה של כ-5 קומות: הליכה על חבל, קפיצה אנכית שנבלמת על ידי כבל קפיצי, נדנדה ששולחת אותך אי שם אל בין עצי היער ובחזרה ולקינוח אומגה.
כבר בדרך למעלה התחלתי למלמל חלושות "אני רוצה לרדת, בבקשה" והייתי מרחק דקה או שתיים מלעבור ל"אני רוצה לאמא!". למעלה חיכה מריו, המרגיע הלאומי, שקיבל את פנינו בחיוך שלא הושפע כלל מהמבט המבוהל.

היינו 6 אנשים שיצאו יחד לאתגר הפסיכי הזה וכולם, כולל אחותי האמיצה, עשו את שני השלבים בלי בעיה. ואני... אני נעמדתי מול הכבל שעליו אני אמורה לצעוד ופשוט קפאתי. אני לא חושבת שהרגשתי פחד כזה אי פעם בחיי. מלמלתי כל מיני משפטים חסרי פשר ואז שמעתי קול: "אני לא רוצה ללכת על החבל, אני רק אקפוץ למטה". אני לא יודעת של מי היה הקול הזה, אבל מתברר שהוא יצא ממני.
מריו ספר לי  1, 2, 3... ואני עשיתי בדיוק את מה שאמרו לי לא לעשות ועמדתי שם כמו נציב מלח והסתכלתי למטה.
תבינו, מי שפוחד מגבהים לא מעניין אותו שהוא מאובטח ושיש אפס סיכויים לנפילה. הפחד מאוד מוחשי ומורגש בכל איבר בגוף. המחשבה היחידה שלא אפשרה לי לפרוש היא הידיעה שאחר כך אגיע למלון ואתבאס קשות על כך שוויתרתי לעצמי. הצחוק המתגלגל של אחותי וצעקות העידוד שלה מלמטה העירו אותי, ו...קפצתי! עד עכשיו אני לא מאמינה שבאמת עשיתי את זה. אני יודעת שזה קצת מטופש, אבל כשסיימתי הרגשתי שאין דבר שאני לא מסוגלת לעשות! כנראה שזו ההרגשה כשאת מגלה שאת מסוגלת להרבה יותר ממה שתיארת לעצמך אי פעם.

היום השני: הערפל שעל ההר

אחד הדברים המגניבים באינטרלאקן הוא שגם פעילויות הממוקמות מחוץ לעיירה דורשות לא יותר מחצי שעה נסיעה. כך שהנהיגה לעיירה גרינדלוולד ( (Grindelwaldלאורך הנהר השוצף, שבו עשינו מסע ראפטינג משעשע ביום שלמחרת, הייתה מרהיבה ולא ארוכה מדי. את המשך הדרך מעלה לפירסט (First) כבר עשינו ברכבל, כשפנורמה עוצרת נשימה של ההרים על פסגתם המושלגת נפרשת מכל עבר.

anat_harel_interlaken8_650

פירסט נמצאת בגובה של מעל 2000 מ' כך שהטיפוס ברכבל נמשך כ-20 דקות עד לנקודה ממנה אפשר לצאת לטיול רגלי של כשעה עד לאגם bachalap. כל זה יפה בתיאוריה, אבל פסיעה החוצה מן הרכבל הרגישה כמו צעידה לתוך גוש ענק וסמיך של צמר גפן, שכן פסגת ההר נחה לה בתוך ערפל סמיך. בעודנו עומדות ומתלבטות אם לוותר או לצעוד קדימה אל הלא נודע – כמו מתוך חלום פוסעות מן הענן שתי יפניות מחויכות, שהבטיחו כי אם נמשיך לצעוד ממש עוד קצת קדימה, הענן מתפזר ואפשר לראות הכל וכך בדיוק היה. צעידה של 5 דקות בתוך הערפל ואז כמו וילון שנפתח נפרש מולנו אחד המראות היפים שראיתי בחיי, כשסביבנו ההרים המושלגים, מהם מחליקים מדרונות בגווני ירוק מופלאים שאני מכירה רק מתמונות של נשיונל ג'אוגרפיק.

הירידה מההר הייתה חוויה משעשעת בפני עצמה, מאחר ובחרנו לעשות אותה לא ברכבל אלא ב- trottibik, אופניים ללא פדלים, עם משטח קטן לעמידה ובלמים כמובן. החלקנו במורד ההר, בשביל צר בין שדות אינסופיים של פרחים. פה ושם נראו בתי העץ המאוד ציוריים ואפילו השמש עשתה טובה ויצאה לתת לנו ליטוף נעים. את השקט הקסום קטעו רק פעמוני הפרות שרעו בשלווה בדרך ופרצי הצחוק שלנו.

anat_harel_interlaken5_650

את גרינדלוולד עזבנו לטובת נסיעה לכיוון lauterbrunnen בעקבות המפל האדיר שחוצב את ההר מבפנים. עולים לתוך ההר במעלית שעולה בתוך בטן ההר ויורדים לאורך המפל במנהרות וגרמי מדרגות בלתי נגמרים. העוצמה האדירה של המפל השוצף, שיוצר מנהרות ומחילות במעמקי ההר, היא פשוט בלתי תאמן. עמדנו פעורות פה מול כוחו הבלתי נתפס של הטבע והרגשנו קטנות וחסרות אונים עד שמייד הופעלו אצלי כל כפתורי החרדה ולא הפסקתי לדמיין מה היה קורה אם הייתי נופלת לתוך המים ואיזה לא כיף למות ככה. זה מאוד הצחיק את אחותי. אותי פחות, אז יצאנו החוצה.

anat_harel_interlaken9_650

ארוחת הערב שלנו הייתה אירוע בפני עצמו, משום שכללה טיפוס ברכבת שעולה בזווית מאוד חדה עד לפסגתו של הר Harder Kulm בגובה של כ-1,300 מטר, שם נמצאת מסעדה וצמודה אליה מרפסת תצפית הבולטת החוצה מקצה הצוק ומשקיפה על כל העמק שמתחתיה כולל שני האגמים הגדולים משני צדיה של אינטרלאקן.

anat_harel_interlaken3_650

היום השלישי: אופניים ורפטינג - כי להישאר יבשות זה לחלשות!

מבט מחלון החדר שלנו בבוקר היום השלישי לא בישר טובות. אמנם רק טפטוף אבל הוא פשוט סירב להפסיק. חששנו לגורל טיול האופניים שתוכנן לנו אבל מתברר שדאגנו סתם, כי באינטרלאקן אף אחד לא מתרגש מקצת גשם ומעילים מתאימים הוכנו עבורנו.
טיול האופניים הוא חוויה כיפית ביותר גם למי שאינו בכושר, מאחר ומדובר באופניים חצי חשמליים - כך שיש אפשרות לרכב עליהם כמו אופניים רגילים (למי שמוטרדות כמונו מזה שאנחנו אוכלות פה גבינות עם מאתיים אחוז שומן) או להפעיל אותם ואז הרכיבה קלה ונוחה מאוד (כפי שהעידו שני הזוגות האמריקאים שהצטרפו אלינו והיו פחות בעניין של שריפת קלוריות ויותר בעניין של צבירתן).

anat_harel_interlaken4_650

מדובר על טיול של 3 שעות הכולל שבילים שעוברים בין השדות, טיול בעיר העתיקה של אינטרלאקן ופיקניק בנוסח שוויצרי על גדות האגם שצבעי הטורקיז שלו לא הפסיקו להדהים אותנו. גילינו שהצבע נובע מכך שאלו מי שלגים שבזמן שהם נמסים הם אוספים איתם את המינרלים שבאדמה והם אלו שמייצרים את הצבע יוצא הדופן הזה.

היום הרביעי: אני חובצת גבינות מוסמכת

היום המוצלח ביותר בעיני, בעיקר בזכות טיול הטרקטורונים אליו יצאנו השכם בבוקר. כעבור כשעה של נהיגה בכביש ובשטח הגענו לחווה קטנה וציורית בין ההרים. את פנינו קיבלו זוג איכרים וילדיהם המתבגרים.
קיבלו את פנינו – כלומר הם היו באמצע עבודת חליבה והכנת גבינות ואנחנו באנו להפריע. דלת אחורית שיוצאת מהמטבח הקטן, שבו תנור פחמים ומדורה קטנה מעליה תלוי מיכל ענק ובו חלב שנחלב ממש הרגע, הובילה לרפת קטנה, נעימה ומתוקתקת להפליא. 15 הפרות והעגלים שנחו בה בתנאים מפנקים נראו כאילו הערנו אותן הרגע משנת היופי שלהן. הן בתפקיד כפול של חיות מחמד ומקור פרנסה לא רע בכלל.

anat_harel_interlaken7_650

אחרי השתובבות ממושכת עם עגל חמוד שלא הפסיק לכרסם לי את המכנסיים חזרתי אל המטבח החמים ויחד נרתמנו אחותי ואני לעבודת הכנת הגבינות תחת ידה הקשוחה של האיכרה שמדי פעם ירתה לעברנו הוראות הפעלה וזירזה אותנו. היה ברור שלא מדובר במלכודת תיירים טיפוסית שנועדה לעשות הצגה שלמה כדי להרשים את העירוני המצוי – זו באמת משפחה שמתפרנסת מהכנת גבינות וככוח עזר מזדמן היה לה חשוב שנעמוד בקצב כדי שהחלב לא יתקרר בזמן הבחישה/ דחיסה/ הפיכה ועוד כל מיני פעולות שאיכשהו בסוף יוצאת מהן גבינה טעימה להפליא. ואני יודעת בדיוק כמה היא טעימה משום שכעבור כשעה סודר עבורנו שולחן ועליו כל טוב מעשה ידיה של גברת איכרה, החל מהלחם שהרגע סיימה לאפות, דרך ריבת הדובדבנים שהכינה בעצמה וכמובן עד לסוגים שונים של גבינות בדרגות שונות של יישון. בו במקום הוכנו עברנו חביתות מביצי התרנגולות שמתרוצצות בחצר. זו הייתה ללא צל של ספק אחת מארוחות הבוקר הטעימות שאכלתי בחיי ובנוסף הישיבה במטבח החמים והאותנטי כשהגשם מכה בחוץ – פשוט היתה כמו סצנה מסרט.

anat_harel_interlaken6_650

הגענו למלון בדיוק בזמן לפעילות האחרונה שלנו במסע – מצנחי הרחיפה! בכל מצב אחר כנראה שהייתי מסרבת נחרצות לקפוץ מהר עם מצנח, אבל אחרי החוויה שעברתי פה ביום הראשון זה נראה פתאום פחות נורא (ואם להודות , בעיקר קסם לי קיצור הדרך בחזרה למטה...). ולא, אני עדיין לא אוהבת להיות תלויה באוויר, אבל הנוף היה משגע וברגעים שהצלחתי להפסיק לדמיין איך אני נופלת למותי – ממש הצלחתי ליהנות מהריחוף מעל היערות, ההרים ועד לנחיתה הרכה להפליא במגרש הגדול שליד המלון שלנו.

הנחיתה הזו הייתה אקורד הסיום של מסע האחיות האקטיבי שלנו, ובסיכומו של דבר אני לא חושבת שיכולנו לאחל לעצמנו חוויה מרגשת, עוצמתית ומהנה יותר.

* ענת הראל היא מאמנת לאורח חיים בריא, מרצה ומנחת טלוויזיה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה