חכמת ההמון: דיל ברייקר ספרותי?

מה לשני טילונים, קפה וספה, ולפיאסקו של "הד-סטרט" בפרשת עוזי וייל? דויד טרבאי חושש שהמדיה החברתית, במקום למנף כתיבה עצמאית יצירתית, עלולה להחשיך את המסך על עולם הספרות כולו. תחזית עגומה

24/06/2013
דוד טרבאי - ללמוד עם האייפד קבלו עדכונים מדוד
  • בדואר
  • RSS

בפעם הראשונה התוודעתי ל"קיק-סטרטר" לפני שלוש-ארבע שנים, יחסית בתחילת דרכם. קראתי בלוג של מומחה טיפוגרפיה ובו הוא סיפר כי הוצאת הספרים שלו סירבה להוציא מהדורה שנייה לאלבום האמנות שלו, לכן פנה ל"קיק-סטרטר" לגייס כסף. אפשר להבין אותו - וגם את המו"ל: אלבומי אמנות יקרים להדפסה, קשים למכירה, מצד שני מתסכל לומר, "אזל," "אזל," "אזל", ואם בחורנו הכישרוני ימצא קהל קוראים שמוכן לתמוך בו – הרי זה מבורך. ואכן, הוא גייס את הכסף, הוציא את הספר ושלח עותקים חתומים, עם או בלי הקדשה, צילומים מודפסים וכיוצא בזה, לכל מי שפתח את הארנק.

מגניב, אמרתי. אולי נעשה משהו כזה בארץ.

עשינו דברים אחרים במקום.

לאחרונה, בעקבות "פרשת עוזי וייל", שהמחישה אילו מימדים חולניים של כעס ותיעוב אנחנו נושאים בתוכנו לא רק כלפי הממסד, אלא גם כנגד כל מי שמצליח, ולו במעט, אפילו לשעה קלה, אפשר היה לחשוב שסופרים יפסיקו לצפות שאנשים "יקנו מראש" את יצירותיהם, והקוראים ינטשו את "הד-סטרט".

אבל זה לא קרה. הצצה קצרה באתר מגלה כי ברגעים אלה מגייסים כסף לאגם הצללים של רוני גלבפיש, למדריך לעתיד של ד"ר רועי צזנה, וגם לספר חדש של צור שיזף. לא חסרים רעיונות מדליקים והקהל ממשיך לתמוך חרף אלפי המגה-בייטים של רעל שהופצו ברשתות.

אפשר שפרשה חדשה הספיקה כבר להשכיח את הפרשה התורנית האחרונה, או שרוב הבריות הבינו שבסך הכול לא מדובר כאן בטראומת מלחמת יום הכיפורים. בשורה התחתונה, מדובר בעשרה-עשרים שקלים, שאפשר לעשות איתם דבר "ראוי יותר" מאשר לקנות שניים (או שלושה) טילונים במכולת השכונתית (תלוי איפה אתם גרים). ויש גם בונוס קטן: על הדרך, עוקצים את הדואופול השנוא, הרי חייב להיות בד גאי בסיפור הזה.

ולמרות זאת, משהו בפרשה הזאת מעיק עלי.

נכון, גיוס מן ההמון הוא פלטפורמה נהדרת לפריצת דרך ראשונה, ליצירות בוטיק, אידיאלי למי שחי ונושם רשתות חברתיות. ונכון, הדיגיטל הופך עולמות, מערער את ההיררכיה המוכרת, פותח דלתות, ויצירת התוכן עוברת, לאט אבל בטוח, אל הקהל עצמו.

אבל ספרים זה לא כרטיסי חיוג "pre-paid". דרושה מחויבות לכתוב ספר, ודרושה גם מחויבות לקרוא אותו. לכאורה, העולם הדיגיטלי מאפשר לדלג הן על חנויות ספרים והן על הוצאות הספרים, אבל על מסכת הייסורים של הכתיבה, אי אפשר לדלג. שום פלטפורמה של סלפ-פבלישינג לא יהפוך ספר בינוני למצוין, להיפך, שום גיוס מן ההמון לא יפתור את המצוקה האמיתית של הסופרים. נהפוך הוא, היא רק תאיץ את הסרט הנע של משטחי הנייר שעפים מבית הדפוס הישר אל שולחנות הכוח של החנויות, ומשם בחזרה אל המחסן, לעתים מבלי שנפתח הניילון. הרי יש אלטרנטיבה. לא רוצה לעבוד עם עורך ספרותי אמיתי? קטן עליך להיות בחנויות? בבקשה. לך ל"לולו", לך ל"קיקסטרטר".

אולי אני מגזים, אולי סתם קמתי על רגל שמאל, אולי אני שוב מוצא את עצמי על קו התפר, מקרה אבוד של מי שנולד בין דור האיקס המסוגר ומרדני, לבין דור הוואי האופטימי, המולטי-דיסציפלינרי ורודף ההמצאות. אבל בין החדשנות לבין המסורתיות, כתיבת ספר עדיין נתפשת אצלי כאקט אישי, ולא כפעולה קהילתית או שיתופית. למרחב הזה, מרחב הכתיבה, האדם היחיד שמורשה להכנס מלבד הסופר הוא העורך, הצלע החיצוני החשוב ביותר ביצירת ספר – צלע שהמדיה החברתית לא תוכל לעולם להציע לו חלופות.

המחוייבות, כאמור, היא דו-סטרית. ולכן אני לא יכול לתאר מודל של "תקרא כמה שאתה רוצה, תשלם לפי עמודים". אני אשב ואכתוב. אתה, או מישהו אחר, תשב ותקרא, בנייר או באייפד, היינו הך. אם יימאס לי מהסיסטם אני אכין לעצמי איפב ואפיץ אותו, מי שרוצה, שישלם, מי שלא, לא נורא. אשמח אם לדמויות שלי יהיו חיים בפייסבוק, שהקוראים יטיילו בלוקיישנים שלי בגוגל סטריטס, ושציטוטים יעופו בטוויטר. אבל בסוף היום, זה לא באמת משנה. או שאכתוב ספר טוב, או שאכתוב ספר גרוע, נקודה.

ככותב, אף פעם לא חשבתי שמישהו צריך לשלם מראש כדי שאני אשב ואכתוב. כקורא, לא הייתי מוכן לשלם מראש על ספר שטרם נכתב, כמו שלא הייתי מוכן לשלם מראש על סדרת טלוויזיה שעדיין לא צולמה, או על משחק כדורגל של קבוצה שאפילו עוד לא קמה.

רוצים לחסל את מבצעי "קנה קפה  - קבל ספר"? תפסיקו לקנות. תלכו לספריות, או שתעברו סוף-סוף לדיגיטל. לדיגיטל האמיתי: בלי מעטפות, בלי בולים, בלי פתק מהדואר, ובלי ההייפ המאוס והרדיפה העיוורת אחרי הטרנד התורני.

אם חוכמת ההמונים תנצח את הסיסטם, תהיה טונה של טראפיק בפייסבוק, בטח גם בטרמבלר יחגגו, בפינטרסט תוכלו לגלול למטה עד אילת. בקצב הזה, דירוג "קלאוט" יקבע מי יככב ברשימת רבי המכר, ואז תהיו בטוחים שספרים שחייבים להיכתב, ושראויים להתפרסם, יתפספסו, ובענק. הילד, שהייתי פעם אני, לא בטוח שימצא את אותו ספר, אחד ויחיד, שיגרום לו לאהוב לקרוא ולחלום לכתוב.

חזרו לפרופורציות, וטפלו בבעיות היכן שצריך לטפל בהן: בהוצאות הספרים, ברשתות הגדולות, ברגולציה. צאו מסרט של "בא לי לצייץ שראיתי בפייסבוק תמונה מדליקה מאינסטגרם". הבריחה הנרקיסיסטית הזאת מהמהות, מסוכנת לא פחות לתרבות הכתיבה והקריאה ממבצעי "קח שני ספרים ותפוס גם ספה".



תגיות: ,

מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה