חיי זוג מפוצל

מגעו, ריחו, קולו, כל אלה צפים ועולים על דעתי העיקשת, סרבנית הפרידה הנפשית. אני מדברת איתו, כועסת עליו, מוכיחה אותו, הכול כשהיה. אני מדמיינת אותו בזרועות האישה החדשה. אין לי מנוח, הפצע בקרבי רוגש

06/04/2017
יחסים קבלו עדכונים מיחסים
  • בדואר
  • RSS

מאת ד''ר אסתר פלד

הוא מסתובב עם איזו אישה, הוא אמר לי את זה בעצמו. איש לא העז לומר לי את זה ולכן לא היתה לו ברירה; היה עליו לומר לי את זה בעצמו. הוא עשה זאת יפה, כדרכו; איש עדין. בשעה שהוא מסתובב עם איזו אישה, אני מסתובבת עם איזה גבר. איך אומרים? לא משכתי ידי מן הקדירה. לשנינו היה ברור, כך נראה, שאחרת זה לא ילך. הוא סידר לעצמו אישה אחרת, ואני סידרתי לעצמי גבר חדש. גבר לא רע, לאמיתו של דבר.

כיוון שהזדמן לנו לשוחח זה עם זו, שמע כל אחד ואחת מאיתנו שהאחר מסתובב, מסתובבת, עם אישה אחרת, גבר אחר. פתאום נהיינו ארבעה. ארבעה! אמנם גם קודם לכן לא תמיד היינו שניים, אבל בכל זאת, היחידה הבסיסית היתה זוג. עכשיו התפרקה היחידה הבסיסית. למעשה, בממד הממשי, היחידה הבסיסית לא רק שהתפרקה; היא איננה. לא קיימת. גם אין כל עדות ממשית לקיומה: לא נפגשים, לא לבד ולא עם עוד אנשים. מדברים אך לעתים רחוקות, אך ורק בטלפון, ורק כי אני מתקשרת.

ובכן, אני מסתובבת ובדעתי ארבעה אנשים. ארבעה אנשים מסודרים בזוגות. זוג ראשון: הגבר החדש ואני. זוג שני: האישה האחרת והוא. אבל הפלא ופלא, זה לא הכול. בדעתי, הנוטה בעיקשות ובהתמד לפגר אחר המציאות, קיים עוד זוג, שלישי: הזוג הוא-ואני. הזוג שהיה, הזוג שהתפצל לשני זוגות, הזוג המפוצל. הזוג שעודנו, עומדת על כך דעתי. לא משנה מה אני אומרת לה, היא בשֶּלה. הזוג המפוצל, היא מכריזה, הוא אבי-אבות הזוגות החדשים, ומכאן נגזר קיומו לא רק בעבר אלא גם בהווה.

אם היה הגבר-החדש שומע על כך, ודאי היה אוסף את מעט מיטלטליו והולך לדרכו. ומה באשר לאותה נוכרייה? נוכריות הן משהו שאיני מכירה, שאיני מבינה. וכי איך אכיר? אך על אף בורותי בענייני נוכריות, אני נוטה לחשוד שהיא תדבק בו גם אם תדע שהוא, לאמיתו של דבר, מהווה חלק אחד מתוך שני חלקים המרכיבים יחד זוג מפוצל. היא תגיד, בגלל כל מיני אינטרסים, אישיים, דתיים ולאומיים כאחד: "הו, זה לא חשוב! אני אשאר איתו." והוא, כיוון שהיא תדבק בו, ידבק בה. אני מכירה אותו. הוא דָּבֵק. זה הסגנון שלו. דבק עד הסוף המר, בסוג של ייאוש, נאמנות, מה שזה לא יהיה.

לכן הופתעתי לשמוע שהוא מסתובב עם אישה אחרת; הוא דבק בי זמן רב. עכשיו, אחרי שחדל לדבוק, עלה על דעתי שאולי דבק בי מסיבות שאינן קשורות בי, כלומר, ממניעים שאין להם קשר הכרחי לאהבה.  צפוי שספק כזה יחלחל אל דעתי בעקבות  פריט המידע החשוב שזה עתה נוסף לה, והוא הידיעה שמי שדבק בי כה בדבקות אינו דבק בי עוד.

זוגות ביחד

אבל כל המחשבות האלה מיותרות. מיותרות! אני פוסקת. המחשבות האלה קשורות בעובדה שדעתי מסרבת להשלים עימה: מדובר עתה בשני זוגות. לא באחד. אף לא בשלושה. שני זוגות, שהקשר בין מרכיביהם אינו קיים עוד בממד הממשי, אלא במציאות התודעתית לבדה, וגם זה, השד יודע בכמה אחוזים מן התודעה מרובעת הצלעות שזה עתה התברר שמתהווה, מתממשת לה מרגע לרגע.

כלומר, נשאלת השאלה אם גם עבורו קיים מין זוג מפוצל מנטלי שעימו הוא  מתדיין; אם כן, הזוג המפוצל קיים בחמישים אחוז מן המרובע החדש. אם לא, הרי שרק עשרים וחמישה אחוז מן המרובע כוללים את תודעת הזוג המפוצל, וזה מצב דברים שונה. אם אני לבד בסיפור הזה, מצבי רע, ועלי להעמיד פנים שאין בתודעתי זוג מפוצל כלל וכלל.

אני לא מעוניינת לשאת בדעתי לבדה גוש דוקר כזה, של זוג מפוצל, שהיה לעצמו, שהתחבק לילות שלמים בייסורים ובאהבה, שניסה והתייאש, התייאש וניסה, שניצב חגיגי בלב הומה מתחת לחופה למרות כל הניסיונות המייאשים שצבר, שכל אחד משני מרכיביו יצא מדעתו לא פעם בגלל המרכיב השני, זוג שרב, שכעס, שנעלב, שכתב מכתבים מרושעים ועצובים, שהתגעגע, שצחק, ששמח. לא, אני לא מעוניינת. לא לבדי. לא בדעת מיעוט.

מצד אחר, אם אכן אני הנושאת לבדי, לבדי נושאת בדעתי את הזוג המפוצל, הרי שלחדול מלשאת אותו פירושו לגזור עליו דין מוות, מוות תודעתי. כך, להוציאו להורג בקור רוח, בקור ללא ספק, עכשיו סוף נובמבר ואם אוציא אותו מדעתי החמה יחסית הוא יקפא מקור לבדו ברחובות, בעוד אני משתעשעת לי עם גבר חדש והוא שמח באישה אחרת.

אז אני מדמה לי בעיני רוחי את הזוג המפוצל קופא מקור בחוץ בליל נובמבר. תלוי אמנם היכן: בתל אביב זה נסבל. אצלנו כאן בעמק קר מאוד, מאוד. אז אני לא יכולה. אני לא יכולה להרוג את הזוג המפוצל. אם רצונו בכך, שיהרוג אותו הוא. אני אשאר לי כאן עם שלושה זוגות, אשתדל להנעים את זמננו במחיצת בן זוגי החדש. הוא חמוד. זה לא קשה. מדי פעם יעלה על דעתי האיש ההוא, המרכיב האחר של הזוג ההולך ומתפצל.

מגעו, ריחו, קולו, כל אלה צפים ועולים על דעתי העיקשת, סרבנית הפרידה הנפשית. אני מדברת איתו, כועסת עליו, מוכיחה אותו, הכול כשהיה. אני מדמיינת אותו בזרועות האישה החדשה. אין לי מנוח, הפצע בקרבי רוגש. אני מהסה אותו. שני שלישים של שלושת הזוגות מכאיבים לי. הכאב מציק; מה אעשה לשככו?

 כרגע אין מה לעשות; יום אחד אוכל אולי להניח לזוג המפוצל למות. בינתיים זה לא מתאפשר. אני חיה לי כך, בקרבי נוכחים עד מאוד שלושה זוגות, המורכבים מארבעה אנשים. שניים מהם כואבים. אחד מתוק. אחת נוכרייה, ועם זה אין לי שיג ושיח. סך הכול מינון סביר, כמו שאני מכירה את החיים.

** הכותבת היא ד”ר אסתר פלד, מחברת הספר החדש, "פתח גדול מלמטה" שיצא בימים אלה. הספר מכיל סיפורים מאוד רומנטיים שעניינם יחסים בין נשים וגברים, מנקודת מבטה של אישה בוגרת ומנוסה. אך אין זו נקודת מבט בנלית, ודאי שלא רומנטית או מתקתקה; כדרכה של אסתר פלד, הסיפורים ניחנים בראייה רעננה ונוקבת, עם נגיעות של פילוסופיה וחשיבה בודהיסטית.  שום דבר אינו מובן מאליו, שום דבר אינו נגוע בסנטימנטליות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה