חיי הדיילים: האמת המרופטת שמאחורי התדמית הזוהרת

כמה באמת מרוויחים דיילים, מה קורה כשדייל רוצה לצאת לחופש ומי מדליף מידע מקבוצות הפייסבוק הסגורות של דיילים? דייל מותש מדבר על הפן הפחות זוהר של החיים באוויר

16/08/2017
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • בדואר
  • RSS

קודם כל, קצת סדר בדברים. למה מתכוונים כשמדברים על דיילים?

אנשי השירות בטיסה מתחלקים ל-3 קבוצות עיקריות: פרסרים (מנהלי שירות בטיסה, הקצינים הבכירים), דיילים קבועים ודיילים זמניים. מתוך כ-1,500 עובדי שירות בטיסה באל על, הרוב, המונה כ-1,000-1,200 הם דיילים זמניים, כמוני. אתייחס כאן רק לפלח הזה, שכולם מסכימים שהוא המקופח ביותר.

 אל-על מחתימה את הדיילים על חוזה זמני של 5 שנים. בסופו של החוזה הזמני, רובם המוחלט של הדיילים מפוטר באופן אוטומטי ואחוז קטנטן (10-15 אנשים בשנה) נשאר לקביעות. במהלך 5 השנים בהן אנו עובדים איננו זכאים כמעט לאף זכות סוציאלית שנהוגה במשק. פנסיה מינימלית, ביטוח משלים ואין מה לדבר בכלל על  קרנות וכו’. כלום.

על הנייר, המשכורת שלנו נשמעת גבוהה: 60-90 שקל לשעה, אך חשוב לציין כי זו משולמת רק כשאנו פיזית באוויר. אוספים אותנו מהבית כשעתיים וחצי לפני ההמראה ולא משלמים לנו על הזמן הזה (ואם היה עיכוב בשעת ההמראה אף אחד לא משלם לנו גם על הזמן הזה. במקרים קיצוניים זה יכול להיגרר גם ל-5 שעות ויותר ללא תשלום. זה מצב ייחודי לדיילים הזמניים באל-על), וגם על הזמן שלוקח מרגע הנחיתה עד חזרתנו הביתה אין אנו מקבלים תשלום (גם כאן הזמן יכול להיגרר לפעמים לשעתיים ויותר).

דייל אוויר

כך יוצא שלעתים יום עבודה יכול לכלול יציאה מהבית ב-6 בבוקר, חזרה הביתה ב-16:00 אחה”צ והתשלום שנקבל יהיה על שעה וחצי של עבודה, וזה לא יהיה מקרה נדיר. זה קרה לי כבר פעמיים בחודש האחרון. זו הסיבה העיקרית שנאלצים להשלים לנו לשכר מינימום חודשי בהרבה מקרים. בימים שאנו  בחו”ל אנו זכאים לאש”ל יומי שרירותי שנקבע על 3.42 דולר על כל שעה שבה אנו נמצאים על קרקע זרה.

זה אולי משתלם כשאנו נמצאים במדינות מתפתחות כמו תאילנד והודו, אך המציאות היא שאל-על מוציאה 5 טיסות יומיות לניו יורק והרוב המוחלט של הזמן שלנו בחו”ל הוא שם. זה יוצר מצב שבו אני מוציא את רוב האש”ל והמשכורת שלי על דמי קיום בסיסיים בניו יורק – ואני לא בליין גדול, או חובב מסעדות יוקרה ושופינג. למעשה אני לא מכיר אף דיילת או דייל שבאמת מצליחים לחסוך משהו (פרט לאלה שגרים אצל ההורים). אני חי במינוס מתמשך מאז שהגעתי לאל-על וכך זה גם יישאר עד שיפטרו אותי.

ומה עם חופשות?

כמו כל עובד זוטר במדינת ישראל אני זכאי ל-14 ימי חופשה שנתיים ועלי לקבל אישור מהחברה במידה ואני מעוניין לנצל אותם. עד כאן הכל בסדר, רק שכמעט לעולם לא מאשרים לנו לקחת אותם. בעונה החמה (אפריל-אוקטובר) החברה, בהגדרה, לא מאשרת חופשות לדיילים כי קיים לחץ גדול של טיסות ואין מספיק כוח אדם (אולי בין היתר כי מפטרים מאות מאיתנו באופן אוטומטי כל שנה מחדש). בחורף אנו יכולים לבקש ימי חופש אך קיימת תחרות גדולה בין כל מבקשי החופש ועל כן חלק גדול נתקלים בסירוב.

אני מכיר דיילים שלא קיבלו אישור יציאה לחופשה כבר יותר מ-3 שנים. זה אבסורד. אנו זכאים לכרטיסים מוזלים לכל היעדים של החברה אך בפועל עלינו לבקש חופשה בשביל לצאת לחו”ל, וברוב המקרים החברה לא תאפשר לנו לקבל את הימים האלה – גם אם לא מתוכננים לנו אף ימי עבודה בזמן בו אנו מבקשים אותם – כי “ייתכן מצב בו ייחסרו לנו דיילים לטיסות ונצטרך לבקש מכם לאייש את טיסות אלו, גם בימים בהם אינכם מוצבים לטיסה.” למעשה החברה מצפה מאיתנו להיות בסטנד-ביי תמידי, ללא תשלום.

דייל במטוס

יחסי הכוחות בחברה

על הטייסים אני בכלל לא רוצה לדבר, אבל אעשה זאת בכל מקרה: אפם בשמיים (תרתי משמע), הם לא ניתנים להחלפה, הם מאוגדים באופן מעורר הערצה ועל כן הם מורמים מעם ועושים מה שבא להם. אפילו האוכל שהם מקבלים לטיסה הוא טוב ואיכותי יותר מזה שאנו מקבלים. אפשר לחשוב שאם יש לך רישיון טייס חשוב שתאכל טוב יותר מדיילת עם שני ילדים ותואר ראשון בחשבונאות. הוועד שלהם דואג טוב-טוב לצורכיהם ומתעלם בגסות משאר עובדי החברה. אפשר לכתוב מגילה שלמה של חוסר הצדק המשווע שמורגש בכל האספקטים של העבודה בינינו ובין הטייסים אבל זה כבר חומר לכתבה נפרדת.

הפרסרים הם דיילים קבועים ותיקים שעברו כברת דרך עד שהגיעו למעמד הנכסף, ותפקידם לנהל את השירות ואת צוות הדיילים בטיסה. בסוף כל טיסה הם מדרגים כל דייל לפי ציון של 1 עד 6  והדירוג הזה מצטרף לשקלול תקופתי שקובע את עתידנו בחברה. אף אחד לא מספר לנו מה הציון אותו קיבלנו בכל טיסה או נותן לנו דין וחשבון או לפחות מסביר למה קיבלנו אותו. עלטה. מדי פעם מעדכנים אותנו בציון המשוקלל (וגם מאיימים עלינו חדשות לבקרים בפיטורין במידה והציון שלנו נמוך).

כל פרסר רשאי להגיש עלינו תלונה למחלקת הדיילים (הגוף המנהל שלנו), ולנו אין את הזכות הזאת מנגד. אם פרסר דיבר אלי לא יפה או העליב מישהו אני יכול לפנות ל”חונך” שלי במחלקה (בדרך כלל גם בעצמו פרסר) והוא “יעביר” את המידע הלאה. משפחה למופת, והכל נשאר במשפחה. הדיילים הקבועים, אלה שקיבלו קביעות וכעת עסוקים בעיקר בניסיון להתקבל לקורס הפרסרים הבא, זוכרים חלקם איך זה מרגיש להיות דייל זמני ועל כן מגלים סולידריות לחוסר הצדק. אך חלקם עסוקים מדי בניסיונות ההתקדמות שלהם.

גם בקרב הדיילים הזמניים ישנם רבים שמתוך הרצון להתקדם, מפנים את גבם לעמיתיהם. כך לדוגמה, ישנם מספר פורומים סגורים בפייסבוק שמיועדים רק לדיילים זמניים, אך צילומי מסך מגיעים מתוך פורומים אלה באופן קבוע לקבועים הבכירים במחלקת הדיילים. זו גם הסיבה העיקרית שאנחנו לא מצליחים להתאגד באופן אמיתי. יש לנו וועד שכולל 3 נציגים, אך אין להם אף say בוועד הראשי של עובדי אל על, והם בעיקר משמשים כצופים מהצד שדואגים לעדכן אותנו על הנעשה מאחורי גבינו ועל חשבוננו בחלונות הגבוהים.

יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל היד כבר עייפה וגם הנפש.

** הכותב בעילום שם עובד כדייל באל-על מספר שנים. פרטיו שמורים במערכת. הטקסט נכתב בעקבות כתבה שפורסמה ב”דה מרקר” על הנושא.

נקודת מבט אחרת: דיילת כותבת על הפן הזוהר ועל המפגש עם הנוסע הישראלי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה