חוק הזנות: דמוניזציה למין

הסופרת ורד טוכטרמן לא רואה שום דבר רע בנתינה ובקבלה של שירותי מין תמורת כסף, “כמו כל צורה אחרת של הנאה שאנחנו רוכשים בכסף”

19/02/2012
ורד טוכטרמן קבלו עדכונים מורד טוכטרמן
  • בדואר
  • RSS
» ורד טוכטרמן

ני רוצה לפתוח את הטקסט הזה בהבהרות הנחוצות, כדי שנדע איפה אנחנו עומדים: ראשית, אני פמיניסטית. מאד, אפילו.

שנית, אני בעד הפיכת הזנות לחוקית (לא, זה לא סותר את הסעיף הראשון). אני מאמינה שמין הוא דבר חיובי שאנשים בוגרים ומסכימים חופשיים לחלוק בכל צורה שמתחשק להם, ולא רואה שום דבר רע אינהרנטית בנתינה ובקבלה של שירותי מין תמורת כסף, ממש כמו שאני לא רואה שום דבר רע אינהרנטית בכל צורה אחרת של הנאה שאנחנו רוכשים בכסף (כמו מסעדות, קולנוע, עיסוי וכן הלאה).

שלישית, אני חושבת שתעשיית המין כפי שהיא בימינו היא תעשייה איומה, מנצלת, רוויה בהתעללות ובמעשי פשע נוראיים שהופכים בני אדם לתת-אדם, ושהחברה שלנו צריכה לרדת כסאח על הדברים האלה. אני מאמינה שזונות ראויות להגנה ולאופציית יציאה לכל המעוניינת בכך, שסוחרים בבני אדם ראויים לענישה מחמירה מאד, ושנדרש פיקוח הדוק על התחום כדי למנוע ניצול ופגיעה. ואני מאמינה שהחברה שלנו כושלת בכך לחלוטין.

אחרי שאמרתי את הדברים האלה והבהרתי את נקודת המוצא שלי, אומר את מה שהתכנסתי כאן לשמו מלכתחילה: אני חושבת שהחוק החדש, שנועד להפליל צרכני זנות, זה שבדרכו לחקיקה בקרוב, הוא דבר נורא. ואני אפילו לא אכנס לשיקולים הפרקטיים (ויש לא מעט, למשל), אני רוצה לדבר על הצד העקרוני.

אחוז גבוה מהזונות מגיעות מרקע בעייתי. אחוז גבוה מהן מכורות או מתמכרות לסמים. אחוז גבוה מהן סובלות אלימות, התעללות וניצול. יש תופעה נרחבת הרבה יותר מדי של סחר בבני אדם. והחברה שלנו מגלה אזלת יד מתמדת בהתמודדות עם כל אלה. אז מה הפתרון? אפשר היה להניח שחברה שלוקחת אחריות על חבריה הייתה מתמודדת עם כל אלה בדרכים שונות: שיקום ראוי לנשים שמגיעות מרקע של עוני ומחסור, תמיכה מספקת לבעלי בעיית סמים, פיקוח הדוק ויד קשה בכל הפוגעים בהן ויצירת נורמה שבה פגיעה בזונות אינה לגיטימית.

במקום זאת אנחנו הולכים על הפתרון הקל: יש לנו תעשייה מנצלת? אנחנו לא מצליחים להפסיק את הניצול והפגיעה? בואו נפיל את האחריות על הלקוחות.

זנות, כידוע, היא לא התעשייה המנצלת היחידה. אם אתם קונים נעליים, יש סיכוי די גבוה שהן יוצרו על ידי אדם – אולי ילד – שעובד בתנאים מחפירים ובשכר זעום; אם אתם אוכלים במסעדה, יש סיכוי די גבוה שהמלצר שלכם מקופח בשכר ובתנאי העסקה אחרים; אם אתם קונים מוצר טכנולוגי, אתם *יודעים* שהוא יוצר במפעל שבו העובדים מקבלים יחס מזעזע וששיעור ההתאבדויות בו עצום. וכולי.

אבל בכל תעשייה אחרת, איש לא יעלה על דעתו לאסור עליכם לרכוש את המוצר אם המדינה מגלה אזלת יד באכיפה נגד ניצול, ואיש לא יעלה על דעתו לאסור אתכם מפני שרכשתם נעליים או אייפד, או אכלתם במסעדה. לא משנה עד כמה סובל הילד שייצר את הנעליים שלכם בשתים-עשרה שעות העבודה שלו במפעל לא מאוורר וחסר תנאים, איש לא יעלה בדעתו להעניש אתכם על כך שקניתם אותן. המדינה תכיר בכך שזו אחריותה (או אחריותן של מדינות אחרות) לבלום את הניצול. היא לא תחשוב שהדרך לבלום את הניצול הזה היא להעניש את הלקוחות.

אקס-טריטוריה: יחסה של החברה למין

כי מין זה הבוגי-מן הגדול של התרבות שלנו, הדבר שקל לעשות לו דמוניזציה, שקל לקבץ מספיק קולות – מכל קצות הקשת הפוליטית – שיצביעו נגדו. כשמדובר במין, קל לזרוק לעזאזל את כל העקרונות האחרים. את עקרון חופש העיסוק (לא יודעת איך להגיד לכם את זה, אבל נשים שהגיעו להיות זונות, אם לא יתאפשר להן להיות זונות – זה לא שהן ילכו להיות מורות בתיכון. יש עוד שניים-שלושה עיסוקים למי שזקוק נואשות לכסף מהיר, ואף אחד מהם לא ממש חיובי), את עקרון זכות האישה על גופה, את חירויות הפרט – כי קל לשכנע את הציבור שמה שרע בסיפור זה שמוכרים פה מין, לא האלימות והניצול.

קראתי כמה טקסטים של כותבות שונות בנושא (מה לעשות, אלה תמיד כותבות), ושוב ושוב הן מגחכות על הגברים שחרדים לזכותם למין קל בתשלום. מה יש, שיחיו בלי זיונים מהצד, הן מגחכות. כי קל לגחך על מה שקשור למין. כי זה הגיוני לחלוטין להיאבק על זכותנו לאכול חזיר או חמץ בפסח או קוטג’, לראות סרטים בשבת וביום כיפור, לשתות אלכוהול גם אחרי אחת-עשרה, לגלוש באינטרנט באופן חופשי, ללבוש חצאיות מיני וכולי – כולם, כידוע, דברים חיוניים שאדם אינו יכול לחיות בלעדיהם – אבל כל מה שקשור במין קל לנפנוף כ”אה, שטויות, גברים חרמנים, מה, אתם לא יכולים לחיות בלי הזיונים-מהצד שלכם?”

מה שעומד פה על הפרק אינו “זכותם” של כמה גברים חרמנים לזיין כרצונם, ממש כמו שמה שעומד על הפרק במאבקים אחרים אינו “זכותנו” לזלול ספייר ריבס ושרימפס או לצפות בסרטים. מה שעומד פה על הפרק, מעבר לחירויות הפרט הבסיסיות, הוא יחסה של החברה שאנחנו חיים בה למין. האם אנחנו חיים בחברה שרואה מין כאקס-טריטוריה מקודשת ומוגבלת, שצריך לשלוט בה, לחסום אותה, ולקבוע גדרות וסייגים לגבי האיך, מה, מתי, כמה ולמה שלה, או שאנחנו חיים בחברה שרואה במין דבר טבעי ובריא שכל פרט בה חופשי לבחור את העיסוק שלו בו כרצונו.

וכרגע, לצערי, אנחנו הולכים ויותר ויותר לכיוון האופציה הראשונה. כי חברה שבה במקום לקחת אחריות כראוי על החובה שלה לטפל באלימות וניצול כלפי מי שמספקות שירותי מין, בוחרים להעניש את מי שרוצה לקנות שירותי מין, היא חברה שאומרת שיש משהו שהוא אינהרנטית לא בסדר – במין או בעיסוק החופשי בו. וכל עוד זה מה שהחברה שלנו אומרת, כך גם החברה שלנו תמשיך להיראות, על כל התחלואים שאופייניים לחברה שהופכת את המין לאקס-טריטוריה לא טבעית ומסוכנת.

ורד טוכטרמן היא מתרגמת, העורכת-המייסדת בדימוס של כתב העת “חלומות באספמיה” וסופרת. ספרה האחרון, “דם כחול”, יצא לאחרונה בהוצאת יניב.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה