חג השבועות לא חייב להיות עצב הפרות

יום הביכורים, חג הקציר, חג מתן תורה אם תרצו, או בשמו המוכר ביותר - חג השבועות, הפך לצערן של הפרות, העזים והכבשים להיות חג החלב

17/05/2018
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • בדואר
  • RSS

מאת: שרון ליפקינד

החג בו הילדות והילדים לובשים לבן, מתיזים מים, ממלאים את מלוא הטנא בביכורי האדמה ושרים "סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים", שינה את פניו. ה"ביכורים" בטנא של הילדים מתמלאים משנה לשנה בקופסאות לבנות עם יוגורטים וגבינות, הילדים שרים ״והפרה אומרת מו, את החלב שלי בואו תטעמו" ומאמינים שיש פרות שמחות.

יוצאים לשדות שבועות

ספירת העומר למעשה, הם שבעת השבועות בהם אנו מחכים כדי לקצור את החיטה שמתחילה להבשיל בערב פסח, ובעצם משם התגלגל כל מנהג אכילת מוצרי חלב. במקורות, תבואת האדמה נקראת חלב, ומשם גם הגיעה המילה כפי שהיא מוכרת לנו היום. התורה משולה לחלב, נכון. אבל לא לחלב שטומן בתוכו אנטיביוטיקה וצער בעלי חיים. חלב אם מגיע מאימא, כמו שהתבואה, מאימא אדמה. "ארץ זבת חלב ודבש" הוא אחד הכינויים המשבחים את החקלאות ואת אדמת הארץ. אבל יש מי שירוויח אם נחשוב שזה הזמן לקנות יותר עוגות גבינה, בלינצ'סים ובורקסים- מי שנהנה מההתמכרות שלנו לסם הלבן, מי שמעדיף שנחשוב שיש פרות שמחות (או שלא נחשוב בכלל), ושנאמין בכל ליבנו שהן אוהבות את זה, הן הרי נוצרו בשביל לתת לנו חלב. יש מי שרוצה את הכסף שלנו ובתמורה ייתן לנו תמורה מלאה - הרגשה של מלכים ומלכות, כמו שאנחנו אוהבים.

חלב הפרה נועד לעגל (צילום: שאטרסטוק /  Anton Havelaar)

כל נקבה בטבע יכולה לייצר חלב רק כשיש לה בשביל מי. כמו בנות האדם, כך הפרות, העזים, הכבשים ושאר היונקות. העגלים, הטלאים והגדיים- לרוב לא מקבלים מהחלב הזה בכלל. האימהות והגורים שלהן, לא זוכים להיות ביחד. הזכרים הקטנים נמסרים לטיפולה של תעשיית הבשר, בעוד הנקבות ימשיכו לתפקד כמכונת הריונות נטולת רגשות לשארית חייהן הקצרים בהרבה מזה שתכנן להן הטבע. את הכאב הזה, לא תוכל להסתיר שום מלמלה, תחרה או טנא חגיגי ומקושט.

במהלך שבעת השבועות בהם מחכים לשיבולת שבשדה, חוגגים עצמאות (מה שכמובן עולה להמוני טלאים ופרגיות בחיים) בדיוק יום אחרי יום הזיכרון, היום שבו כולם עוצרים הכל, מתרגשים ומזדהים עם "ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם, והכבשה תישק אותו והיא תקרא אותו בשם".

אז איך יכול להיות שהפכנו להיות אלה שלוקחים את הטלה (והגדי והעגל הרך) מאימא שלהם? האם לזה התכוון המשורר כשאמר: "לא תאכל גדי בחלב אמו?" או שאולי ההתפתחות שלנו כאנשים, הורסת לכל שאר העולם?

כולנו גדלנו עם הידיעה שהפרה ״נותנת״ חלב. בספר הקלאסי ״איה פלוטו״ של לאה גולדברג, הפרה מייצרת גבינה לילד שרגיל לדעת שהיא נוצרה בשבילו. הכבש הששה עשר (יהונתן גפן) גידל דורות של ילדים שאוהבים שוקולד ועוגות גבינה, האוטו הגדול והירוק שמביא ביצים וחלב לתנובה, לא עצר אף פעם כדי לספר לנו מאיפה בדיוק הגיעו הביצים והחלב האלה. והאריה שאהב תות (תרצה אתר) לימד את הילדים שצריך לאכול מה שאימא אומרת: בשר וגבינה. (לא ביחד, רחמנא לצלן)

איב פלוטו שבועות

המכירות של המוצרים החלביים בימי החג מזכירים את גרף המכירות של ורדים, יין ושוקולד ביום האהבה. אהבה אמיתית, כמו של החיות בטבע, מסתפקת בליטוף ובחיבוק, וחג זו הזדמנות אמיתית להתחדשות. להפסיק את האוטומט ולחשוב, מאיפה מגיע כל הלבן הזה? האם אני רוצה לקחת חלק בכאב רק כי ממש ממש נעים לי וטעים לי?

הבשורות הטובות הן שמי שבכל זאת רוצה לחגוג מסורת לבנה, יכול לעשות את זה. יש המון אופציות. רק צריך להוציא את הראש מהאדמה.

שבועות, אפשר לחגוג גם אחרת (צילום: שאטרסטוק / Dotan Beck)




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה