Saloona

» יש מורים שיצאו מזה עם תורת אימונים שלמה. לנדסמן

הרופא אמר, ככה די ביובש: קרע במיניסקוס.

אודה על האמת, התאכזבתי. ציפיתי לאבחון פציעה קצת יותר סקסי, נאמר: קרע ברצועה. אני די מתעבת את הצלילים הנוקשים של המילה הזאת, מיניסקוס. ובכל זאת, יצאתי כשאבחנה בידי, בצליעה קלה אך מוחשית, ממשרדו של האורטופד המומחה לברכיים ששמו הולך לפניו. אבחנה שאני משתדלת להזכיר לעצמי, כשזה נחוץ, שהיא בגדר השערה בלבד.

פציעות הן סיפור די נדוש בעולמם של אנשים המתרגלים אימונים גופניים כאלה ואחרים באינטנסיביות. זה לא משנה אם זה כדורגל או יוגה, ריצה או קרטה. יש לנו חולשות רבות, לא רק באופי, גם בגוף. בזמן שמנסים לרפא אחת, מתפתחת לה במקביל אחת אחרת, בחשאי. תסמכו עליה שהיא תופיע במלוא הדרה ברגע המתאים כדי לגלות לנו סוד קטן על עצמנו ועל מה שאנחנו משתדלים להתחמק ממנו.

לא שחייבים להיות רוחניים בקשר לזה. פציעה היא פציעה. צריך לטפל בה. לאבחן תוך שימוש בטכנולוגיה המתקדמת והמצויינת שהנחילה לנו המהפכה, לקבל ייעוץ מאיש מקצוע מוסמך לדבר וכמובן לנקוט בסדרת מהלכים שתכליתה להתמודד עם הבעיה. השאלה היא כמובן אם בא לנו ללמוד משהו על הדרך, או להצטמצם למה שנדמה לנו באותו רגע כפעילות תכליתית.

ברכיים זה עסק באמת עגום

ברור שאני לא מיס תכלית. אילו הייתי כזאת, נדמה לי שלא הייתי גומרת עם אבחנה משוערת לקרע במניסקוס. אבל למשנתי, כל הכיף זה להפוך את התאונה לנס. ואני מוכנה לתת לזה את כל מה שיש לי. ובראש ובראשונה, אמונה. קודם כל בזה שכל מה שקורה לנו – ובעיקר הדברים המסויימים האלה, שלא ציפינו להם ולא פיללנו להם והם ממש דופקים לנו את כל התכניות – הוא בעצם סט אינסופי של הזדמנויות להבין משהו קצת יותר עמוק על ההתנהלות שלנו בעולם, ולכוונן מחדש שוב ושוב את ההתנהלות הזו כראוי.

בניגוד למה שההורים שלי (וגם כמה חברים) חושבים, אני לא מאמינה שהבאתי עליי את הקרע הזה בגלל האימונים. גם האורתופד המנוסה אמר לי במפורש שאפשר לחטוף את זה בזמן הספונג‘ה. אני מכירה אנשים שהפעם האחרונה שהם רצו היתה כשהמד"ס עמד להם על הראש בטירונות לפני עשרים שנה והגב שלהם הורג אותם. כאב – אם יורשה לי לצטט בחופשיות את זהר, שציטטה באוזניי השבוע את המאסטר מיסטר ב.ק.ס איינגר – נוטה לנדוד בגוף. הוא עובר ממקום למקום וקורא לנו לשים אליו לב, כי הוא זקוק ליחס ולטיפול.

נדמה לי שכעת הגענו לרגע שבו אני אמורה להבין מה הברך שלי מנסה לומר לי על עצמי.

אז אוקיי. ממה שאני זוכרת משיעורי האנטומיה (ואני לא זוכרת הרבה, למרות שלקחתי שלושה קורסים) וממה שהסביר לי האורתופד (תוך שהוא מדגים לי על מודל קטן ופלסטיקי של מפרק הברך, פריט אחד מאוסף די מגניב שהיה מוצב על כוננית במשרדו), אז בסך הכל ברכיים זה עסק באמת עגום. די נדיר שלא דופקים אותן בשלב זה או אחר בחיים. הן קצת כמו גברים, לא בנויות לעמוד בלחצים, אם אתן יורדות לסוף דעתי.

על כל פנים, אני מפרשת את הפציעה שלי כהצעה קוסמית ללמוד לנסות לרפא את עצמי. הרופא אמר ניתוח, הפיזיוטרפיסט נתן תרגילים וקבע: לא תימלטי מניתוח ואל תעיזי למשוך את זה יותר מדי זמן כי הנזק מצטבר, ואני חושבת לעצמי: למה שלא אלך עם הראש של מיסטר איינגר? אנסה להתעמק בברך שלי בפרט ובהליכה שלי בכלל. בתרגילים ממוקדים ובמודעות. בפיתוח תשומת לב יומיומית חדשה לתנועה שמודרכת על ידי הופעת הכאב. אני אתן לרגליים האלה יחס בלתי רגיל. יש מורים דגולים שיצאו מקטע כזה עם תורת אימונים שלמה (ע"ע משה פלדנקרייז). אני מהמרת שאני אצא מזה בלי ניתוח, ועם כמה תובנות מאוד מעניינות על שיווי משקל בכלל ועל היחסים שלי עם הקרקע, הווה אומר: המציאות.

צילום: אריק ליכטמן עבור קטלוג אנג’לי, אביב 2010