זו צואתי, זו אמנותי

נעם אדרי מעלה מיצג אמנותי בוטה, פרובוקטיבי ומתריס בעין חרוד, ואסתי סגל שואלת האם צעקה, קקי ופיפי הם אמנות

30/01/2012
אסתי סגל קבלו עדכונים מאסתי
  • RSS
» צילומים: רעות קרש

פורסם בבלוג "מילים מילים" של אסתי סגל

מה זאת אמנות? היא צריכה לשרת מטרה? האם יש לה תפקיד, ואם כן האם הוא חברתי או אולי מחאתי?

שאלות שחוזרות ונשנות שוב ושוב. תשובות מוחלטות כמובן שאין, למרות שהמון סימני קריאה מוצבים בויכוחים האלו. ויכוחים שניצתים כל פעם במלוא עוזם למרות היחס המבזה של הרשויות והציבור אל התרבות והיצירה בארץ.

אני אישית לא מאמינה ב"אמנות קונספטואלית". או שזו אמנות או שזה קונספטואלי. אמנות פוליטית היא בכלל אוקסימורון לטעמי. אם יש לה צורך להשיג משהו אזי היא לא אמנות, היא פמפלט פוליטי או קמפיין או מה שזה לא יהיה. כי אמנות (art) קיימת למען עצמה. אמנות שנוצרת כדי לשרת מטרות מסויימות היא אמנות שימושית. או במילה אחרת – אומנות. (craft)

אמנם בדרך כלל היא נובעת ממצוקה של היוצר, אבל מטרתה אינה לתקן עוולות או למחות, אם כי לא פעם התוצאה היא זעקה גדולה.

ובכל זאת כשראיתי את התגובות של הצופים במשכן לאמנות בעין חרוד על המיצג של נועם אדרי שעלה שם ביום שישי ה-31.12.11, חזרתי לתהות בעצמי – האם זו אמנות? ואם זו לא אמנות – מה זה בכלל?

המיצג המדובר, שעלה כאמור בערב השנה האזרחית במוזיאון עין חרוד היה אירוע חד פעמי, כמו פרח הקקטוס הוא חי לילה אחד, ובעצם אפילו לא לילה. שעה. אבל למרות שבכך הוא בעצם קורא תגר על האמירה "אמנות חיה לנצח", נראה שהוא יככב (לטוב או לרע) בזכרונם של הצופים (שמרצונם או שלא מרצונם הפכו לחלק ממנו).

אין ספק שהצילומים והוידיאו מעבירים איכות אסתטית גבוהה. אבל מה לגבי האמירה? האם זו פרובוקציה לשמה? האם יש אמת בתגובה לסרטון הזה (על הקיר שלי בפייסבוק) – להעביר לרמת חובב (כלומר זה זבל)? ותראו את ההבעה על פניו של גדעון אפרת ….

האם השימוש במושג "מגש הכסף" והחיבור של המחיר (דם) למחזור של האשה נועד לזעזע את הצופים ולגרום להם אי נוחות קשה, בבחינת צלם בהיכל או שזו אמירה אמנותית חתרנית שמקומה יזכר בהיכלי השן של האמנות לדור דור?

דודו פלמה היה באירוע, חזר נרגש וזה מה שהוא אומר על הדברים: "זאת צואתי זאת כפרתי. נעם אדרי. מגש הכסף. מעולם לא נפגשנו. אבל נכחתי בפתיחה ל’מגש הכסף’ במשכן לאמנות בעין חרוד בליל שישי צונן. אין לי ספק שפתיחה כזאת עוד לא התרחשה במשכן. לגבי חלק מהאנשים שנכחו בפתיחה זה היה צלם בהיכל. העבודה של נעם משדרת מסרים שאמורים לדלג מעל לאינטלקט (ולכל מה שאנו יודעים וחושבים על מה זה אמנות) ולהתחבר למקומות שבהם מקבלים את המסרים באמצעות תופי טמטם. משהו מאוד רגשי שזורם וקורא תיגר על מסגרות תרבותיות מהוגנות הכופתות את האישה בתוך הפרשותיה האסורות והטמאות, ומרחיקות אותה, מסתירות אותה מעין הציבור.

האמת של נעם מורכבת מסך כל הפרטים המצטרפים לאמירה ברורה וחודרת. הילדות המוחאות כף במשחק ילדותי (שעוד מעט יעבור דוד חרדי וירקק עליהן בסלידה), הצרחות, הנערות הזוחלות, היולדות והמפרישות את ה"הפרשות האלה של הנשים". הנשים "האלה" שתפקידן ברור מוגדר ונחרץ מלידה עד מוות. להתעבר, ללדת, לכבס, לגדל ילדים ולהסתיר את ההפרשות, להיות טמאות, להיות בלתי נראות ובלתי מפריעות.

להיות שם מעבר לקיר שהחברה ייעדה להן. עזרת הנשים של נעם אדרי- הכול מצטבר בתודעה ומתפוצץ שם לרסיסים כמו מטען צד תרבותי שמפוצץ לכל הרוחות כל מה שחשבת על הסדר הנכון של הדברים.

העבודה שלה כל כך מרסקת ומאיימת, עד שלא התפלאתי לגלות, כאשר עברתי בקהל, בין האנשים והנשים שהתגודדו די מבוהלים ולא מבינים, עד כמה לחלקם קשה היה כל כך להתחבר לעוצמה של המסרים.

היה בזה משהו כל כך מאיים על הסדר הטוב, עד שהיה ברור שלאנשים האלה, הנמלטים מוכי בהלה לעוינות ולחוסר התחברות, בעצם לא הייתה ברירה אחרת. אבל גם זה כבר היה צעד חשוב בערעור של הביטחון הכל- כך וודאי ב"סדר החברתי הטוב" המקיף אותנו מכל עבר כשהוא מגונן וכולא.

"זאת צואתי זאת כפרתי" יכול להתפרש גם כזאת צוואתי זאת כפרתי. איך אפשר בכלל שלא להתרשם מהעוצמה והאיכות של ההצהרה של נעם אדרי במשכן לאמנות בעין חרוד, שצרחה לאנשים בפרצוף "אני כאן! ואני שמה זין על הסדר הטוב!". העבודה של נעם נגעה בי בכל כך הרבה מקומות שעד היום אני לא מפסיק לשוחח איתה. אני חושב שאם בכלל אז רק ככה יכולה להיראות עבודת אמנות נשית במאה העשרים ואחת- צריחה ברברית פראית ומתריסה מעל גגות העולם- אני כאן כדי להישאר כמו שאני! בלי בושה ובלי הסתרה! זאת צואתי וזאת כפרתי!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה