זו לא המלחמה הנכונה, חברים

הבלוגר אורי בן דב עם זוית אחרת: אולי צריך לשמור את האנרגיות למאבק בהשתקות האמיתיות, כמו מאסר ענת קם ואלימות בהפגנות?

30/11/2011
מערכת סלונה קבלו עדכונים ממערכת
  • RSS
» הבלוג של בן דב, צילום מסך

זומנתי להצטרף למחאת הבלוגרים של סלונה נגד התיקון לחוק לשון הרע.

קודם כל זה מחמיא – כתבו למחאה שם כותבות וכותבים שאני מכבד ומעריך, חלק אני אפילו מכיר אישית ואוהב, ותמיד טוב להיות חלק מחבורה מכובדת שכזו. זה משמח גם כי מישהו שמע על הבלוג שלי, שזה אף פעם לא דבר מובן מעליו, ותמיד עושה נעים.

אבל אז הייתי צריך לעצור רגע ולשאול את עצמי על מה המחאה הזו באמת. אז לא הייתה ברירה: קראתי אתהחוק הקיים ואת הצעת החוק החדשה, דברתי עם חבר שהוא עורך דין שעוסק בתחום, עיינתי בחומרים שפירסמו אנשי מקצוע ואחרים ברשת, גם כאן – ואכן נמלאתי דאגה.

אבל לא בגלל החוק – אלא בגלל המחאה.

לפני שארחיב על הדאגה הזו, כמה מילים על ההצעה לתיקון החוק ולמה היא לא מדאיגה אותי. אני אנסה להיות מאוד בהיר, ואני מבקש שגם אם אתם בטוחים לגמרי שמדובר באסון, נסו לקרוא את ההסבר שלי בראש פתוח ככל האפשר.

להצעה לתיקון החוק שני חלקים: העלאת סכום הגג לתביעות והצורך בקבלת תגובה, ומתווסף לה בדיון הציבורי גם חלק שלישי, הצעה לחשיפת פרטי טוקבקיסטים כדי לאפשר תביעה.

בכל הנוגע להגדרת לשון הרע וההגנות מפני התביעות בגינה, אין בעצם שום התייחסות בהצעת התיקון למהותה של העבירה, והסעיפים האלה כלל לא משתנים. בעצם, כל מה שאסור על פי חוק בפרסום היום ימשיך להיות אסור בפרסום גם להבא. על כל מה שדברנו נוכל להמשיך לדבר (עם זאת חשוב לציין – חוק לשון הרע הוא חוק בעייתי, בלשון המעטה, בייחוד בגלל השחרור מהצורך להוכיח נזק, אבל הוא כזה כבר היום, עוד לפני שנעשה בו כל שינוי).

השינוי היחידי הוא העלאת סכום הפיצויים, שיכולים להגיע עכשיו לעד 300,000 ש"ח (סכום הגג היום הוא 50,000 ש"ח ללא כוונת זדון ו100,000 ש"ח אם מוכחת כוונת זדון). ברור שהגדלת הסכום אכן הופכת חוק גרוע לחוק עוד יותר גרוע. עדיין, צריך לשים לב שההעלאה היא לא של גובה הפיצויים, אלא של הסכום המקסימלי של גובה הפיצויים, ונשאלת השאלה האם בית המשפט יפסוק את הסכום המלא הזה כנגד אדם פרטי, נניח בלוגר, או אולי יפסוק דווקא 1000 שקל, או 20,000.

כשבודקים מה קרה בעבר מסתבר שהיו תביעות לשון הרע שנגמרו באלף ש"ח (הנה דוגמא אחת), למרות שהתובעים בקשו יותר. בתי המשפט הפגינו שיקול דעת בקביעת גובה הפיצויים, וההנחה שלי היא שזה ימשך גם להבא, ולכן גם בעתיד לא יהיה דין ידיעות אחרונות כדין אורי בן-דב.

האמת היא שגם היום תביעה על סך 100,000 ש"ח גדולה עלי בכמה מספרים, אבל עובדה שבכל זאת פתחתי בלוג, אני כותב, ואני לא מתכוון להפסיק. יותר מזה – כשאני מסתכל על הדברים שכתבתי בבלוג עד היום ושואל את עצמי האם יש משהו מהדברים שכתבתי שלא אכתוב מעכשיו –  בכנות, התשובה היא לא. אני אמשיך לכתוב ואני אמשיך להיות הוגן ככל האפשר. מה גם שכמי שכותב את דעתו האישית על נושאים שהם עניין הציבור אני מוגן על ידי החוק הקיים, כמו רבים מחברי הבלוגרים, מתביעות בגין לשון הרע. דעה, כמו ביקורת בעיתון, היא לא הוצאת לשון הרע. בכל הנוגע לעובדות - נזהרתי בהן גם בעבר ואני אבדוק אותן היטב גם בעתיד.

החלק השני של הצעת החוק מדבר על דרישת תגובה ממושא כתבה או פוסט. אולי פה יש מוקש יותר רציני? תגידו לי אתם. הנה הניסוח: "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת או באתר אינטרנט, יאפשר המפרסם לנפגע או לנציגו להוסיף את תגובתו המלאה לפרסום בתוך זמן סביר".

אם אני מתעלם מהעירפול המכוון של הניסוח, הרעיון נשמע לי הוגן. קודם כל  – אפשר לפרסם ורק אז לבקש תגובה. כתבת פוסט, או שאתה עומד לפרסם אחד – שלח אותו לגורם שמוזכר בו. מהרגע הזה, זה אחריותו להגיב. שנית – הגון בעיני לפרסם את התגובה במלואה. בשתי הפעמים שאני פרסמתי תגובות כאלה (למשל,כאן) לא נגעתי במילה ממה שנשלח או שנאמר לי (לפחות בפעם אחת התגובה הייתה יותר מצחיקה מכל פוסט שאני הייתי מצליח לכתוב).

לכן  גם כאן אני לא רואה שום דבר שאני אתחיל לעשות אחרת מעכשיו.

מה נשאר לנו? עניין הטוקבקים. אני אישית לא חושב שטוקבקים הם אזור אקס-טריטוריאלי שבו מותר לעבור עבירות לשון הרע בחסות האנונימיות, ואני מהרהר ברצינות באפשרות לתבוע כל מי שיקרא לי בעתיד בוגד ועוכר ישראל, וגם את הטרול שכינה אותי לאחרונה זונה, אם הוא ימשיך להתנהג ככה.

בחסות החשיכה, הטוקבקים הפכו להיות ביב השופכין של תת המודע הישראלי ואני באמת לא מבין למה להתנגד להצעה שמאירה קצת את הסמטה המפחידה הזו, וחושפת את פרטיהם של אנשים שמרשים לעצמם לנאץ ולגדף ולאיים גם אם זה "אחד שיודע" או "חייל קרבי". מה שמוזר בעיני זה שאנשי ימין קיצוני מקדמים את ההצעה הזו, בלי להבין שהיחידים שיפגעו ממנה באמת הם התומכים שלהם – ושאנשי שמאל חוששים ממנה. את זה אני לא מצליח להבין.

אז ממה אני כן דואג?

ראשית, מהתחושה שהתגובה של רבים מחברי כאן ובמקומות אחרים היא תגובת בטן, שלא בדיוק מתייחסת לעובדות. שיש בתגובה הזו  התלהמות והסחפות שנובעת יותר מהפחדים שאנחנו מביאים מהבית מאשר מפרטי ההצעה עצמה, ואולי גם מהתחושה (שהיא כאמור מוטעית לדעתי) שהצעת החוק הזו מאיימת עלינו באופן אישי.

הבעיה השניה היא חמורה יותר בעיני: אני חושב שכל המחאה הזו היא כניעה לספין של השילטון. עצם המחאה עצמה הוא  ההפסד שלנו והנצחון שלהם – כי זו מחאה על ריק, בזמן שדברים איומים ונוראים קורים בשטח, וזה בדיוק מה שהם רוצים שנעשה – שנוציא את האנרגיה על הקרבות הלא נכונים: הקרבות שהם יחליטו עליהם.

בתקופה האחרונה הדמוקרטיה במגננה, שלא לומר בנסיגה, בכל מקום: מרחובות תל אביב לפאתי ענתות, ממשרד האוצר עד לאוניברסיטת בן-גוריון, שם הקרבות שיש להלחם.

זו מלחמה ארוכה ומתישה, שדורשת אורך רוח ושמירת כוחות. הצד השני מבין זאת היטב, וכדי למסך את צעדיו ולהסב את תשומת לבנו באים היריב-לוינים, ובכוונת מכוון מנפנפים מול אפנו סדין אדום, ואנחנו מיד מסתערים.

זו לא המלחמה הנכונה, חברים. החוק הזה לא באמת משנה כלום.

גזר הדין של ענת קם משנה. אלימות תנ"צ אוחיון בהפגנות משנה. רדיפתם האכזרית של חסרי הבית ברחובות הערים, קבירת החוק שימנע 'תספורות' טייקונים על חשבון הפנסיה שלנו על ידי ראש הממשלה בחדרי חדרים, צווי איסור פרסום שניתנים על ימין ועל שמאל – זו ההשתקה האמיתית. והיא כבר כאן מזמן, נגדה אנחנו צריכים להאבק.

המציאות קשה מספיק, והמאבק ארוך ומורכב. אנחנו לא באמת יכולים להרשות לעצמנו לראות צל הרים כהרים.

בזכות המבוכה ובגנות הטיח, הבלוג של אורי בן דב

>> לכל הפוסטים במסגרת מחאת הבלוגרים

הצטרפו למחאת הבלוגרים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה