זו לא הואגינה. זו האג'נדה

מדוע יש נשים שמצהירות על פמיניזם למרות שלא עשו דבר למען נשים אחרות? בעז גאון חושב שבין לימור לבנת לקול נשי אמיתי, אפשר להעביר אוטובוס שלם

21/12/2011
בעז גאון קבלו עדכונים מבעז
  • RSS
» מחכה לקול נשי מעורר. גאון

שרת התרבות והספורט, כך נכתב, התקשרה לטניה רוזנבליט אחרי שזו פירקה את האוהל המטפורי שנטעה בקידמת אוטובוס המהדרין. זה שעכוזו נשמר לנשים. כאישה לאישה, אמרה לבנת לרוזנבליט את הדברים הבאים: "אני גאה בך על עמידתך האיתנה על עקרונותייך. עשית דבר חשוב וזה לא משנה אם התכוונת או לא. מה שחשוב הוא שהצבת את ההתנהגות המבישה והחמורה של אותה קבוצת אנשים בראש סדר היום הציבורי. אני מחזקת את ידייך, הבאת בהתנהגותך המון כבוד לנו הנשים".

אני כאן כדי לטעון כי דבריה של ליבנת הן צביעות מביכה. לא כי המינסטרית איננה זכאית להבעת סולידריות נשית עם הגברת רוזנבליט. גם לא מכיוון שליבנת כבר גרפה מזמן את פרס "תפסי כותרת בכל מחיר", מהידחפותה לפריים של גל פרידמן באתונה 2004 ועד דברי הביקורת ה"פמיניסטיים" שהשמיעה בגנות התכנית "האח הגדול" במרץ השנה. "'האח הגדול', כתבה אז האישה ליבנת, "מייצר תכנים פורנוגראפיים מול כל עם ישראל... אם הנושא לא יטופל מיד, נגדל דור של ילדות ונערות שחושבות שגופן הוא כלי לשיווק עצמי וכדי להיות כלי שרת בידי גברים. צריך להגביל את הצפייה בערוץ 'האח הגדול' בכדי שהפורנוגרפיה שיש בו כיום לא תשחית את הילדים והנוער".

לאור הדברים האמורים, הרי נדמה לכאורה כי ליבנת ורוזנבליט חד הן. שתיהן נשים, שתיהן מוחות כנגד הדרה, שתיהן נעדרות את האיבר האנטומי שהוא תנאי הכרחי לניפוצו של קיר הזכוכית. אם כל זה נכון, אם כך - מדוע את רוזנבליט זרקו מהאוטובוס, ואת ליבנת לא זורקים מהכנסת? מדוע ליבנת מיהרה להביע סולידריות עם רוזנבליט, אך לא עשתה דבר – סליחה, רבע דבר, לא בכנסת הזו, ולא בכנסת הקודמת, ולא בכנסת שלפניה, כדי לקדם ערכי שוויון במערכות החינוך והתרבות הישראליים?

מדוע אחת, רוזנבליט שמה, שאיננה מורמת מעם ואיננה נהנית מהגנות אזרחיות שונות, מוכנה להיכנס לעימות כמעט-פיסי עם גברים המייצגים סולם ערכים שוביניסטי ופטרנליסטי? ואילו השנייה, חברת כנסת הנהנית משלל הגנות מחסינות ועד מאבטח, לא עשתה דבר עד היום למען ההומניזם (שהפמיניזם הוא ענף מענפיו), מלבד לגנוב כותרות "פמיניסטיות" בקלילות מייאשת? מדוע האחרונה, למשל, איימה לשלול מימון ממוסדות תרבות שיסרבו להופיע בהתנחלויות לא חוקיות אך לא איימה לשלול מימון ממוסדות תרבות שאין בהן ייצוג שוויוני של נשים? מדוע, במקום להורות לחיים טופול לחלק פרס על "יצירה ציונית", היא איננה מורה לאופירה הניג לחלק פרס על "יצירה פמיניסטית"?

רובכן נעדרתן עד היום מהמשחק הפוליטי

להלן תשובתי. וכדאי שפעם אחת מישהי תגיד אותה: הפמיניזם איננו מצוי בואגינה. הוא מצוי באג'נדה.

מאתגרת, מטרידה, לעומתית, ליברלית, הומאנית, שוויונית, מסוכנת ומסכנת. קוראת תיגר, זועקת די, קורעת צביעות, הופכות קערות, מושלכת מקידמת האוטובוס אל אחוריו. מסרבת להסתפק בחלוקת הכוח בחברה הנוכחית, מסרבת להסתפק בחלוקת המשאבים בחברה הנוכחית, מסרבת להסתפק במה שמכתיב "המיינסטרים" הישראלי בכל רגע נתון מתוך הבנה כי אותו ה"מיינסטרים" ממש איננו אלא קו שרירותי בחול ששורטט על ידי הרבה מאד גברים ומעט מאד נשים, ולפיכך איננו יכול לייצג נאמנה – את מי שלא שותפה שווה בשרטוט החברתי הזה. הקול הנשי איננו קול נשי באמת – עד שאיננו מערער על הסדר הקיים הכוחני, האנטי-הומאני, המשתיק והמיליטריסטי והאנטי-דמוקרטי. אם אף פעם לא השתיקו אתכן – הרי שקולכן לא היה נשי מספיק. קולה של ליבנת איננו קול נשי, לפיכך. בינה לבין רוזנבליט אפשר להעביר אוטובוס.

והרי זו הסיבה שרוזנבליט התבקשה לפנות עצמה לחלקו האחורי של האוטובוס, כמו שזו הסיבה שסירובה כמעט הידרדר לעימות פיסי נשי-גברי. מאותה הסיבה שדפני ליף (ולא רגב קונטס, ולא איציק שמולי, ולא יונתן לוי) הייתה זו שנזרקה מדירתה על ידי בעל הבית הגבר שעל כן בחרה להקים אוהל ברוטשילד. שהיא בדיוק אותה הסיבה שגרמה לחבר הכנסת יוחנן פלסנר לזעוק דווקא לעבר חברת הכנסת חנין זועבי, שהיא "רווקה בת 38" ולכן צריכה "ללכת לעזה", מבלי שאף אחת מחברות הכנסת – "אפילו" לא ליבנת – נחלצת לעזרתה על רקע פמיניסטי טהור, ו/או מזכירה לחבר הכנסת הגברי כי אף פעם לא התייחס לגילו, או מצבו המשפחתי, או נטייתו המינית במרומז, של חברי כנסת ערבים אחרים. בין שלושת הנשים האמורות (רוזנבליט, ליף, זועבי) אין שום קשר פוליטי, ואין שום קשר מפלגתי, ואין שום קשר סוציו-תרבותי. ועדיין יש ביניהן קשר אחד, והוא הקשר הקובע לעניינינו זה, והגיע הזמן שמישהו יגיד את זה, וקצת חבל שזה צריך להיות גבר: שלושת הנשים האמורות, ונשים רבות אחרות בישראל, מייצגות של קול נשי מערער. קול נשי מעורר. קול נשי מטהר שמסכים להסתכן, מסכים להתעמת, מסכים לתקוע בשופרות היכן שה"מיינסטרים" דורש שקט, דורש שלווה, דורש שנשים לא ישירו כי הדרך משם ועד לזעקה היא קצרה מדי. להבדיל מהנשים הללו, יש נשים אחרות שלעד יכרעו ברך בפני סולם הערכים שמייצגם המובהק הם הגנרל במדים, והחרדי בשביס, והטייקון בחליפת ג'ורג'יו ארמאני. שלא במקרה, מדובר בשלושת אבות הטיפוס – ולא אימהות הטיפוס – של "הישראלי החזק".

רק שכריעת הברך הנשית הזו, בפני סולם הערכים הכוחני והמשתיק, עומדת להיהפך להשתרעות מלאה על הארץ. הפמיניזם של הואגינה מאיים לחנוק את הפמיניזם של האג'נדה. ישראל צריכה אתכן, נשות המהפכה של סולם הערכים ההומאני. בנותיכן צריכות אתכן ובניכם גם כן, בני זוגכם וזוגכן. החברה הישראלית משוועת לסדר יום אנושי יותר, יומיומי יותר, כזה שמתרכז בהצהרות זכויות יותר מאשר בהצהרות נאמנות, בדיור חברתי יותר מאשר בדיור לאומני, בבית ספר ישראלי חדש שיוקם עוד לפני שתירכש (עוד) צוללת ישראלית שמסוגלת להשמיד את עזה עשר פעמים, ולא רק תשע.

ישראל צריכה סדר יום שמתרכז בעתיד במקום בעבר, בחיים יותר מאשר במוות, בשיקול דעת יותר מאשר בתגובת בטן, בשירה יותר מאשר בשאגות כדורגל. בפועלת במקום בטייקון, במורָה יותר מאשר בגנרל, ברוזנבליט יותר מאשר בליבנת.

רובכן נעדרתן עד היום מהמשחק הפוליטי, אם מתוך הערצה סמויה לסדר היום הגברי, אם מתוך תקווה נואלת שתורכן יגיע מאליו כי יש גבול לטמטום ויש גבול לכוחניות ויש גבול לתפיסת עולם שנעדרת פרספקטיבה. התקווה הזו התבדתה, במהלך שני מושבי הכנסת האחרונים. הדגל השחור מתנפנף ועל חזיתו רקומה תמונת אישה שפיה סתום. הורידו נעליים, עלו על הסיפון והצילו את האוניה - לפני שתהפוך לצוללת.

>> נשים מגרשות את החושך - לכל הכתבות בפרוייקט

>> הבלוגריות של סלונה כותבות בנושא -

מירה קליין פכט: תגובה להדרה

שושנה ויג: לא מאמינה

דוני: הזווית של האישה החרדית

שירלי גורן: שרק ינסו להזיז אותי

אתי: איפה הגברים?

Magnezina: באה מאהבה אבל יוצאת בכעס




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה