זואי, שם בדוי

פרק מתוך ספרה החדש של העיתונאית שרי שיין, שיראה אור רק אם תרצו בכך - בעזרת גיוס המונים בהדסארט. רומן סינדרלה מודרני על אהבה, תשוקה, מילים - והקשר בין כל אלה

22/09/2014
שרי שיין קבלו עדכונים משרי
  • בדואר
  • RSS

אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת כדי להגדיר את חיי סביר להניח שהייתי בוחרת במילה שעמום. הייתי רוצה להיות מסוגלת להגדיר אותם באופן אחר לגמרי. הייתי רוצה לספר שהיו לי חיים סוערים, שכל חיי הייתי מוקפת באנשים עם שמות אקזוטיים כמו אמילי או מרי או אליזבט, שנסעתי למקומות מעניינים פגשתי אנשים מרתקים, והזדיינתי עם גברים מדהימים. הלוואי שיכולתי לספר ששתיתי אספרסו בבית קפה קטן בפירנצה, שאכלתי קרואסון ברובע האמנים בפריז, שטיילתי ברחובות ברצלונה עם כובע לבן ושמלת פרחים אביבית, ושהתגוררתי כמה שנים בדירת סטודיו במנהטן, שהוזמנתי לכל המסיבות הנחשבות וביליתי ערבים שלמים בשיחות אינטלקטואליות עם סופרי ומשוררי ניו יורק. שפול אוסטר הוא חבר אישי ושאל פצ'ינו מתייעץ אִתי לפני כל פרמיירה בברודווי, אבל האמת שכל חיי הייתי מוקפת בדני ורמי ושרה, ששמלת פרחים אביבית נראית נורא על גופי, שמעולם לא היה לי מספיק כסף לחיות בדירת סטודיו מעל ברודווי, ואספרסו עושה לי צרבת.

לא תמיד זה היה ככה. בכל אופן, אני לא חושבת שזה היה ככה. הייתי ילדה עליזה למדי. ילדה יחידה, בלי אחים ואחיות לחלוק אִתם את הצעצועים, כמה שכבר היו לי. סבא שלי, שהתגורר בביתנו, גידל אותי. הוריי עבדו רוב היום בחנות מעדנים שהייתה רק שלהם. הם מכרו שם שוקולד בלגי וקליפות ג'ינג'ר בשביל היקים שהגיעו לארץ, קפה מקולומביה וברזיל שטחנו במקום כי אבא שלי אהב קפה שחור והתענג על הריח שמילא את החנות בכל פעם אחרי הטחינה, פיצוחים במשקל בשביל נציגי הכפרים הערבים, שבאו לקנות במיוחד מאבא שלי. משום מה הם חשבו שהוא גבר לעניין, כנראה בגלל שהיה 1.90 מ' עם רעמת שיער גדולה ובהירה. לא היה להם שום מושג.

סבא שלי ארון, או כמו שאני קראתי לו פאפא, היה איש מדהים. חכם, נעים, עשה אִתי שיעורי בית, בעיקר בחשבון. הוא היה מעולה בחשבון. בבולגריה הוא היה מנהל חשבונות בחברת יבוא וייצוא בבורגס, עד שהנאצים הגיעו לבלקנים. יום שמשי או אולי גשום אחד הלך לנמל לשחרר סחורה, שם חיכו לו הגרמנים שמשום מה החליטו שהוא מרגל, כי הוא התעסק גם ביבוא. הוא עבר שבוע של עינויים קשים, ואמא שלי, שהייתה אז ילדה, הלכה כל ערב לתחנת הרכבת לחכות לאבא שלה. אחרי שהנאצים הבינו שאין מספיק הצלפות כדי להביא אותו להתוודות על ריגול שלא ביצע מעולם, שיחררו אותו, בתנאי שפעם בשבוע ידווח להם מה קורה בנמל. אם לא, איימו עליו, הם יגיעו לילה אחד ייקחו אותו, והוא לא יראה יותר את המשפחה. בבית, אחרי שבוע היעלמות, הגיע רופא המשפחה לטפל במכות שעל גבו. בהמלצת הרופא סבא שלי ארז את המשפחה והם עברו לסטרזגורה. זה היה כפר קטן ושקט הרחק מהמלחמה.

zoecar229

אבל אני ממש סוטה מהנושא. פאפא טיפל בי כשהייתי חולה, קיבל את פניי עם ארוחת צהריים טרייה כשחזרתי מבית ספר, ותפר לי ממחטות לנגב את אפי. באותה תקופה היה לי פטיש, הייתי לועסת ממחטות באובססיה. ממחטות ועפרונות. פשוט יושבת בשיעורים בבית ספר ולועסת.

סבא היה לי כמו אבא, אמא ואחים גדולים. הוא היה הכול.

 הזיכרונות הכי חזקים שלי מאותה תקופה הם זיכרונות של אוכל. הוא היה בשלן מעולה. הייתי מבלה אִתו שעות במטבח, מנפה אורז, חותכת לשעועית הירוקה את הקצוות, מקלפת שקדים בשביל המרציפן הבולגרי שהיה מכין בבית, ומערבבת שעות סיר עם טחינה וסוכר לטחינה מתוקה מעשה ידיו. מעדן אמיתי שאת המתכון לקח אתו לקבר. אולי לא הזכרתי, הייתי ילדה שמנמנה למדי. אבל את זה בטח הבנתם לבד.

כשהייתי בת 13 סבא שלי נפטר מסרטן המעי הגס. הוא היה בן 78. אז זה עוד נחשב גיל קשיש. אני זוכרת את צעקות הכאב שלו, אני זוכרת את טיפות הצואה שהיו יורדות אל שקית, שהייתה מחוברת לבטנו. אני זוכרת שהיה עובר מהבית להוסטל ובחזרה, עד שלא חזר יותר. אמא שלי סיפרה לי שהיום האחרון לחייו היה יום קסום, שהוא פתאום קם מהמיטה ביקש ארוחה, התגלח בעצמו ודיבר על שיבה הביתה. לא זוכרת איך קוראים לזה, אבל יש אגדה כזאת שאומרת שיום לפני המוות המלאכים באים לבקר, וליום אחד האדם הגוסס מרגיש מעולה. יום אחר כך התחילו חרחורי הגסיסה. אני לא הייתי שם, וטוב שכך. הוא לא חזר הביתה יותר, ואז הכל התחיל להשתנות.

מנקודת מבט של חפרפרת אפשר לומר שהשטח ניראה לא רע, בהתחשב בעובדה שלחפרפרת אין נקודת מבט. מנקודת מבט של בני אנוש לעומת זאת, המצב נראה לגמרי אחרת, אני הייתי חפרפרת עם נקודת מבט. אין לי מושג מתי בדיוק התחילו החפירות. שנתיים אחרי הגירושין שלי התחלתי לבנות מקלט בטון מתחת לאדמה. בלי חלונות, בלי אוויר, בלי אורחים, בעיקר בלי אורחים.

אף אחד לא שם לב שמשהו נורא מתרחש. יציאה לעבודה כל בוקר הייתה משהו הכרחי, להראות לבנק שאני בן אדם אחראי, למשפחה שלי שאני אדם שפוי עם קריירה מוצלחת, ולחברים שלי שאני אדם מתפקד. מחזרים? טוב אלה נעלמו כבר לפני כמה שנים, ככה שבשטח הזה הייתי די משוחררת מפוזות ומשחקים וניסיון למצוא חן.

זאת לא חכמה גדולה לצטט מילים שכבר נאמרו אבל משפט כמו: "מוקדם מדי בחיי הבנתי שמאוחר מדי' משך את תשומת לבי. זה קלע בול למצבי הנפשי. כבר שנים שאני לא בת 40, על ילד כבר ויתרתי לפני כמה שנים, כשהבנתי שלמרות שאני כל כך הרבה שנים לבד, תחושת הבדידות של גידול ילד לבד היא יותר מדי בשבילי. איך בכלל הגעתי למקום הזה? מישהו היה אומר לי שאני אהיה בת 40 פלוס פלוס לבד, בדירת שני חדרים באמצע תל אביב, בלי משפחה, בלי הרבה חברים קרובים, ובלי רומן רב מכר מאחורי? מי היה מאמין? מה קרה לי בדרך? איך פתאום הפכתי ליצור הלא-חינני הזה. יצור שצריך אהבה כמו אוויר לנשמה, ומרגיש רוב שעות היום לא נאהב בעליל. 'בעליל', מי המציא את המילה הזאת בכלל? האמת היא שרוב האנשים משעממים אותי. ואני חוזרת לנקודת ההתחלה.

הפעם הראשונה שראיתי את רמי הייתה על במת תיאטרון בנווה צדק. רעמה שחורה, עיניים כהות וחיוך חובק וכובש עולם. הוא עשה חזרות על מחזה אוונגרדי לילדים, והיה ברור לי שזה לא יהיה הביקור האחרון שלי בתיאטרון. הייתי אז נשואה באושר לגבר מתוק בשם עמוס, שחשב שאני מתנת אלוהים ליקום, וזאת כנראה הייתה הסיבה העיקרית שהתחתנתי אתו. או יותר נכון הסיבה העיקרית שהתאהבתי בו, היו עוד דברים כמובן, הוא היה חכם, ורגיש ומצחיק, הוא היה דומה לי, גם פיזית, אף אחד לא העריץ אותי באופן כזה מעולם.... ומאז.

>> פרויקט הגיוס של שרי שיין בהדסטארט:

עמוס היה מנהל התיאטרון ורמי היה אחד השחקנים בקבוצת התיאטרון. זה היה תיאטרון עם מסר חברתי פוליטי, ונהניתי להיות שם בכל רגע פנוי, או שאולי פשוט נהניתי לראות את רמי.

רמי אהב נשים. הוא אהב נשים יותר מכל דבר אחר בעולם כולו, והייתה לו היכולת המעצבנת לתת לאשה להרגיש כאילו אין אף אחת חוץ ממנה בעולם כולו. נשים אהבו את רמי. גם אני. הרומן החד צדדי בינינו נמשך כמה שנים, במהלכן הוא אהב הרבה נשים, הייתה לו אפילו אהבה אחת ארוכה ורצינית שנמשכה חודשיים. אני המשכתי להיות נשואה כל שנה קצת פחות באושר, ועם הרבה פנטזיות חדשות ששיפרו  מאוד את חיי המין שלנו. עמוס לא חשד בכלום. הוא אהב את רמי, רמי היה כל מה שהוא לא. נהנתן, דון ז'ואן, מקסים, בלי רבע משכנתה על הראש.

הידיעה על מותו הגיע ביום ראשון בבוקר.

כששואלים אותי איזה רגעים בחיים שינו את חיי לגמרי אני מצביעה על הרגע הזה, הרגע בו הודיעו לי שרמי מת. אבל היו רגעים נוספים. אני זוכרת שנסעתי במונית לתיאטרון אחרי שעמוס התקשר אלי בבכי עם הבשורה. כל הדרך רעד לי הגוף, לא הצלחתי לנשום. כמה זמן יכול בן אדם לחיות בלי אוויר? שתי דקות? שלוש? מה קורה אחר כך? הראש מתפוצץ בלי חמצן? קראתי שהפסקת העישון יכולה להגדיל את הכושר של הגוף לספוג חמצן, ומנגד לשחרר החוצה פחמן דו-חמצני בצורה מיטבית יותר. זה הזמן להפסיק לעשן. נפלתי על נהג מונית שלא הפסיק לקשקש, המילים שלו נשמעו לי כמו זמזום, הדרך לנווה צדק הייתה מלאה בפקקים, ולא היה לי כוח לצעוק על הנהג שישתוק כבר. כמה זמן יכול אדם לחיות בלי אוויר? כמה זמן? כמה זמן? אח ואחות מליטא קבעו שיא עולם חדש בעצירת הנשימה מתחת למים. על פי דיווחים, השיא נקבע בפארק המים דרוסקינינקאי בדרום ליטא, לעיני מאות צופים. השניים, ארווידס ודיאנה גאיציונאס, נכבלו בשלשלאות לקרקעית הבריכה. דיאנה נותרה מתחת למים למשך 11 דקות ו-7 שניות, ואילו אחיה ארווידס עצר את נשימתו למשך 15 דקות ו-58 שניות. לטענת גורמים בליטא, שברו האחים את השיא הקודם שקבע רוברט פוסטר הקנדי ב-1959, העומד על 13 דקות ו-42 שניות. אני לא זוכרת את השם של החברה הכי טובה שלי מבית ספר יסודי, אבל זכרתי את הפרט הזה. קראתי את זה בוויקיפדיה.

חשבתי שאכנס למשרד של עמוס, ואפגוש שם את כולם עם פרצופים אפורים ודמעות, אבל נכנסתי אל תוך המולה. כמה דיברו בטלפון, ואחרים היו בדיאלוגים קולניים, אף אחד לא ישב שותק מכורבל כמו כדור בפינה. חשבתי שזה מה שאני הייתי רוצה לעשות עכשיו. עמוס בא לקראתי התחבקנו בחום, "מה קורה פה? זה ניראה יותר כמו חמ"ל מאבל."

"כן, יש שמועה שאולי לא מדובר ברמי."

פתאום ניכנס לי אוויר לריאות, בקלילות כזאת, הבחילה שעמדה לי בקצה הגרון נעלמה לגמרי, "מה זאת אומרת לא רמי?"

"לא יודע, הסתבר שעוד לא הודיעו להורים שלו כלום, ושלא בטוחים לגמרי בזיהוי הגופה."

אחרי שעה כבר הכל היה ברור. לחוות פעמיים באותו יום ידיעה על מוות של מישהו אהוב, זה היה מזעזע. גם אחרי שכבר היה ברור שזה רמי, חיכיתי שהוא ייכנס למשרד עם החיוך הגדול שלו,והעיניים הבורקות והכחולות. אני משערת שזה מה שקורה לכולם כשמישהו אהוב נפטר. הם מחכים שייכנס הביתה שוב. שיעבור ברחוב. אייל, אחד השחקנים וחבר טוב של רמי, סיפר שחלם על רמי בדיוק בשעה בו מת. רמי היה במצוקה בחלום. ידעתי שהוא פשוט נפרד מאייל, והצטערתי שהוא לא נפרד גם ממני.

זה היה מוות נוראי. מישהו ניסה להתנקש בחייו של עבריין מועד שגר בשכנות. הכדור העדיף משום מה לנחות בגופו של רמי. זאת בכל אופן הייתה הגרסה של המשטרה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שזה לא מוות הולם מישהו כמו רמי.

"מה היה מוות הולם?", עמוס כעס עלי, "זה אוקסימרון. אין מוות הולם, מה הולם? מלחמה? סרטן? תאונת דרכים? אולי התאבדות... התאבדות זה הולם?"

"על מה אתה כועס?"

עיניו של עמוס התמלאו דמעות, "שהוא מת. על זה אני כועס. מה זה חשוב אם זה הולם או לא, הוא מת כי איזה אידיוט רצה לרצוח מישהו, ובסופו של דבר הוא רצח אידיוט אחר שהלך לטייל עם הכלב שלו, ולא העלה בדעתו שזאת פעם אחרונה שהוא אוסף את החרא עם שקית ניילון."

"אני חושבת שהכדור היה מיועד לו."

לא יודעת למה אמרתי את המשפט הזה, מה חשבתי בעצם, שאם הכדור היה מיועד לו זה היה הולם יותר? שהוא לא מת בטעות? שמישהו התכוון לרצוח אותו, כי משהו שהוא עשה כל כך השפיע על החיים של מישהו שהוא היה חייב להיפטר ממנו?

קברו אותו בצפון, ליד הבית של ההורים שלו, בגבעה צופה לים. לא יכולתי להפסיק לבכות. זה לא שרמי כל כך אהב את הים, אבל באותו יום זה כל כך התאים לו בעצם לאהוב את הים. בכיתי ובכיתי ובכיתי. כמה דמעות יש במאגר של אדם אחד? היו מקרים שאנשים התייבשו, והיו זקוקים לאינפוזיה אחרי בכי ממושך? אני צריכה להזכיר לעצמי לחפש את זה באינטרנט.

לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הכדור שהרג את רמי, עמוס חשב שכל התיאוריה שלי מטופשת, אבל זאת לא הייתה הסיבה שהתגרשנו. התגרשנו הרבה לפני כל זה.

האמת שלא התגרשנו במריבה, התגרשנו משעמום. לא היה לנו כבר מה לומר זה לזה. הסקס היה משעמם, ועשינו אותו פחות ופחות ופחות, בסופו דבר השעמום הפך את שנינו לאימפוטנטים. אצלו זה היה קצת יותר ברור. השיחות היו משעממות, וגם אותן עשינו פחות ופחות ופחות. אני סוטה מהנושא. זה כנראה משפט שיחזור על עצמו.

הלכתי לתחנת המשטרה במרחב הירקון, ודרשתי להיפגש עם בלש חוקר. זה לא היה קל. מסתבר שכל הסיטואציה הזאת שמישהו ניכנס לתחנת משטרה ומבקש לדבר עם שוטר חוקר קורית בעיקר בסרטים. אנשים מגיעים למשטרה בדרך כלל לדווח על גניבה, אובדן תעודות, או שכנים טורדניים. ממלאים טפסים והולכים. בסופו של דבר נכנסתי למשרד של שוטר בשם יוני. הוא לא ממש התאים לתדמית הבלש שהייתה לי בראש. אבל נראה שראיתי יותר מדי "חוק וסדר", ו"מחשבות פליליות".

 הוא לא היה צעיר עם מראה שב"כנקי, וגם לא מבוגר עם ריח אלכוהול, סיגריות, והומור שחור סטייל קולומבו. יוני היה סתם בחור שניראה יותר כמו האינסטלאטור שלי מאשר בלש חוקר. הוא הקשיב לסיפור על המוות של רמי, הסתבר שלא הייתי צריכה לספר הרבה. היא הכיר את הסיפור, וניסה לשכנע אותי שעל פי כל העדויות מדובר בחוסר מזל.

"למה את חושבת שרצחו אותו?" שאל כשהוא מוזג לי לימונדה קרירה. נחמד, יש כיבוד במשטרה.

"כי רמי לא היה מת בטעות."

הוא חייך. "אלה הראיות שלך?"

"זה התפקיד שלך להביא ראיות, אני מביאה לך חשדות."

"חשדות אה? אז במי את חושדת?"

"אין לי מישהו ספציפי."

"אני מבין. תיראי מאמי..."

"תעשה טובה, אל תקרא לי מאמי."

"אה, את מאלה?"

"מאלה?" הרגשתי את הדם עושה את דרכו אל המוח לאט ובבטחון.

"הפמיניסטיות האלה, שחושבות ששמות חיבה זאת הטרדה מינית."

"לא, מאמי זה לא הטרדה מינית, אבל אם תקרא לי בייבי או חס וחלילה כפרה, אני אשקול לצרוח אונס."

הוא פרץ בצחוק, הייתה לי הרגשה שאני מוצאת חן בעיניו, אבל עדין לא הייתי בטוחה אם הוא מוצא חן בעיני. בגדול לא אהבתי גברים שהשפריצו בטחון עצמי. לא שזה איים עלי באיזה שהוא אופן, זה פשוט לא עשה לי את זה.

"תיראי, איך אמרת שקוראים לך? שרי? שם יפה שרי. זה בא משרית?"

"לא, זה בא משרי."

"אני מבין שהוא היה חבר טוב, וקשה לך לקבל את המוות שלו, אבל אני מבטיח לך שאנחנו נמצא את מי שרצח אותו."

"אבל אתם מחפשים בכיוון לא נכון." הוא חייך חצי חיוך, שוב הביטחון העצמי המתנשא הזה,

"תזכירי לי כמה זמן את שוטרת?"

"לא התכוונתי לזלזל במקצועיות שלך, אבל אני מבקשת שלא תחפשו רק בכיוון של מי רצה להתנקש בעבריין, ותחפשו גם בכיוון של מי רצה לרצוח את רמי. לקחתם בחשבון שהוא היה המטרה?"

הוא שתק ושיחק בקופסת הסיגריות שהייתה מונחת על השולחן, נראה לי שהוא שתק שעות, אבל כנראה אלה היו בסך הכל כמה דקות.

"אז מה אתה אומר?"

הוא המשיך לשתוק. אף פעם לא התמודדתי טוב עם שתיקות, זה מעיק עלי, מביך אותי, ואני לא מוצאת את עצמי. הייתי במצוקה, אבל ההצלה הגיע מהר הוא דיבר.

"את מאמינה בגורל, שרי?"

"גורל? אה כן ולא. לא יודעת. אני לא סגורה על זה. אתה מתכוון גורל במובן של מה שצריך לקרות קורה?".

הוא הנהן, "משהו כזה".

לא אהבתי את זה, "אני לא מבינה מה זה קשור לרמי?"

"רמי היה במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון. הוא היה שחקן מצליח ועד כמה שאני הבנתי, מאוד אהוב. אין לי סיבה להאמין שמישהו רצח אותו, אבל יש לי סיבה להאמין שהעובדה שהוא עמד עם הכלב שלו ליד המכונית של העבריין גרמה לו למות."

לא היה לי שום מושג איך לשכנע אותו, הוא צדק. לא יכולתי לתת לו עובדות, חשדות, או ראיות, רק אינטואיציה.

"אתה מאמין באינטואיציה?"

יוני צחק, "אינטואיציה פתרה לי הרבה  מאוד פרשיות, והאינטואיציה שלי אומרת לי שאני צודק גם במקרה הזה, רגע רגע חכי שנייה, יש לי עוד אינטואיציה עכשיו."

חיכיתי דרוכה. "שאת צריכה ללכת עכשיו, יש לי רצח לפתור."

 ***

רוצים לקרוא עוד? אני רוצה לכתוב עוד.

זהו החלטתי לעשות את זה. אחרי שנה של אבטלה עמוסה בהתרגשות, אנרגיות וגם הרבה אפלה, החלטתי שהגיע הזמן להוציא את הרומן שלי לאוויר העולם. את עצמי לאוויר העולם. הוצאות הספרים לא ממש שמחות לשים את הקלפים על סופרת מתחילה וצעירה כמוני (חוגגת ממש החודש 55), אבל הן ישמחו לעשות את זה בשבילי תמורת 25,000 שקל שאין לי. קצת התביישתי, קצת התלבטתי, לא קל לבקש עזרה, ובסופו של דבר עשיתי את זה העליתי לאתר המופלא הדסטארט בקשה לעזרה, ואשמח ממש, אבל ממש, אם תכנסו לאתר ותהיו חלק מהתנעת הפרויקט.  התרומות נעות בין 50-1000 שקל, ויש גם מתנות קטנות למלאכים הקטנים. אשמח אם תתרמו ותעבירו את הבשורה הלאה, שמכריכם וחבריכם יוכלו לתרום גם הם.

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה