זה התפקיד שלנו לדאוג שיהיו נשים על המסכים

אלינור דוידוב, עורכת משנה ב”לונדון את קירשנבאום” קוראת לעורכי התכניות לעשות מאמץ להביא את הנשים – כפי שהיא משתדלת מדי יום

30/07/2013
אלינור דוידוב קבלו עדכונים מאלינור
  • בדואר
  • RSS

לפני כמה שבועות קיבלתי שיחת טלפון מוזרה מדוברת של ארגון זכויות אדם: “תרצי לבוא לדבר עם נשות הארגון שלנו?”. “על מה?” שאלתי. “כמה שאני מנסה לשכנע את הנשים המצוינות האלה להתראיין בעת הצורך לעיתונות או לטלוויזיה, אני לא מצליחה. תמיד יש להן סיבה טובה למה לא. אולי אם את תבואי ותסבירי להן את חשיבות העניין, הן יבינו.”

כמובן שקפצתי על ההזדמנות. בתור עורכת משנה ב“לונדון את קירשנבאום” אני מכירה את הצד השני של הבעיה: אני וצוות התחקירניות שלי משתדלות, יום ביומו לנסות ולהביא כמה שיותר נשים אל המסך. ואני אומרת לכן, זה לא פשוט. כשאנחנו מתקשרות למרואיינות פוטנציאליות, שהן נשים משכמן ומעלה, בעלות תפקידים חשובים, חוקרות ומרצות, אנחנו מקבלות שלל תשובות מעניינות: “זה לא בדיוק תחום ההתמחות שלי”, “כתבתי על זה רק פרק אחד בדוקטורט (!)”, “אחרי העבודה אני צריכה לקחת את הילדים לחוגים”, “הערב יש אירוע משפחתי”, “אני בעבודה עד מאוחר”, “אני מרצה בשעה הזו”, “לא יהיה לי זמן לעבור במספרה עד לשעת השידור”, ועוד ועוד סיבות ותירוצים משכנעים יותר או פחות.

לונדון וקירשנבאום, צילום מסך נענע10

הסתבר לי, שוב, כי נשים נתונות בסד לחצים וציפיות שונה מאד מזה של גברים. הציפיות האלו, הן ציפיות של החברה המודרנית מאיתנו, ציפיות שהפנמנו טוב כל כך, שאנחנו דורשות אותן מעצמנו וביתר שאת: אנחנו צריכות להיות נשות קריירה מצליחות ואימהות מושלמות, להקדיש זמן רב מחיינו ללימודים ועבודה, אך גם להשקיע בבית ובמשפחה, אנחנו צריכות להיות מקצועיות ולהיראות מיליון דולר, וכל אלה מופיעים בצורתם הקיצונית כשאת נקראת לראיון בטלוויזיה, כשרבים מן המראיינים הם גברים, כשרוב הפרשנים, המומחים והכתבים הם גברים, וכשרוב הנשים שמופיעות בטלוויזיה הן על תקן אימהות, או על תקן היפות והצעירות.

אם מגוון הגברים שמופיעים בטלוויזיה הוא צר יחסית, הרי שמגוון הנשים צר עוד יותר. יש לנו מעט כתבים ערבים ואתיופים, יש לנו מרואיינים אשכנזים ומרואיינים מזרחיים, יש לנו ודאי כמה פרשנים חרדים, ואפילו חוקרים בדואים שמתארחים באולפנים פעמים לא מעטות. אבל כמה מנחות, כתבות או מומחיות ממוצא אתיופי או ערבי ראיתן בטלוויזיה? כמה דתיות או חרדיות? כמה בדואיות, או רוסיות? כשאשה מוזמנת לראיון בטלוויזיה, בתור פרשנית או מומחית, היא תמיד גם חורשת אדמה שאינה מאד חרושה, ואם זה לא נשמע לכן הגיוני, אנא פתחו את מדור הדעות של הארץ, או ידיעות אחרונות (בעיתון המודפס, או באתר האינטרנט), ובדקו כמה טורים של נשים נמצאים שם הבוקר.

ולכן, זה אולי לא כל כך מוזר שבעוד רוב המרואיינים הפוטנציאליים ישושו לדבר על כל נושא, גם אם אינו משתייך לתחום התמחותם הספציפי, הרי שנשים רוצות לדעת את הנושא על פרטיו, וחוששות לטעות. הן עסוקות יותר, ולא מוכנות לוותר על עיסוקיהן לטובת הופעה בטלוויזיה, והן גם דואגות לאיך יראו על המסך.

ולבסוף, מעל לכל, צריך להוסיף כמה מילים על תפקידם החשוב של עורכי התוכן, העיתונאים והמראיינים: זה התפקיד שלנו לדאוג שיהיו נשים על המסכים, בטורי הדעות ובכל מקום בתקשורת הישראלית . אם אנחנו רוצות שהנערות של היום יראו את עצמן מיועדות לתפקידים הכי חשובים ורציניים שישנם במשק, הרי שהן צריכות לקבל דוגמא כזאת, חיה ובועטת על המסך כל יום וכל ערב. זה קל ונגיש לפנות לאותם אנשים שמתראיינים בכל מקום, אנחנו יודעים מראש שהם יסכימו לבוא, ואולי אפילו מה יאמרו. אנחנו צריכים להתאמץ ולהגיע אל הנשים, וכן, גם לעזור להן קצת לפעמים, אם הן צריכות ולהכין אותן לראיון, לא כי הן לא טובות, אלא כי הן טובות ומתאימות וראויות להישמע. אנחנו אלה שאמונים על השמעת קולות מגוונים, שיביאו את מירב הרעיונות, הבעיות, הדאגות והאינטרסים של כל קבוצות האוכלוסייה בישראל. נשים, להזכירכם מהוות 51% מהאוכלוסייה, וראוי שנביא את ראיית עולמן אל המסך, ולכל מקום אחר.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה