זאב בודד: רומן מטלטל

סלונה מחלקת 30 עותקים של הספר "זאב בודד" מאת ג'ודי פיקו. תאונת דרכים מחרידה מאלצת בני משפחה מפולגת להתכנס ולקבל החלטה גורלית. היכנסו לקרוא את הפרק הראשון

24/02/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS
» כריכת הספר זאב בודד

פרולוג

כל הסיפורים הם על זאבים. כל אלה ששווה לחזור עליהם, זאת אומרת. כל דבר אחר זה שטויות רגשניות...

תחשבי על זה. אפשר לברוח מזאבים, להילחם בזאבים, ללכוד זאבים, לאלף זאבים. להיזרק לזאבים או לזרוק אחרים לזאבים כדי שיאכלו אותם ולא אותך. לרוץ עם להקת הזאבים. להפוך לזאב. והכי טוב, להיעשות ראש הזאבים. אין סיפורים טובים אחרים.

- מרגרט אטווד, המתנקש העיוור (2000)

לוק

במחשבה לאחור, אולי לא הייתי צריך לשחרר את הנמר.

עם האחרים היה לי די קל: זוג הפילים המגושמים ואסירי התודה, קוף הקפּוּצ'ין הזועם שירק לעבר כפות רגלי כשפרצתי את המנעול, הסוסים הערביים הלבנים כשלג שאדי נשימתם ריחפו באוויר

שהפריד בינינו כמו שאלות ללא תשובות. אף אחד לא מתייחס לבעלי חיים מספיק ברצינות, ועוד פחות מכולם מאלפי קרקס, אך ברגע שהם הבחינו בי עומד בין הצללים מחוץ לכלובים שלהם, ידעתי שהם יבינו מה קורה. לכן אפילו חברי הקבוצה הרועשת

ביותר — התוכים שהוכרחו לרכוב על ראשיהם המדובללים המגוחכים של כלבי הפודל — נופפו יחד בכנפיהם בתיאום מושלם בעת שנמלטו.

הייתי בן תשע, ו"קרקס הפלאים המדהים של ולדיסטאב" הגיע לבֶּרֶספורד, ניו המפשייר. עובדה זו היתה נס בפני עצמו, משום ששום דבר אף פעם לא הגיע לברספורד ניו המפשייר חוץ מגולשי סקי שהלכו לאיבוד, ועיתונאים בתקופת הבחירות לנשיאות שעצרו לרגע כדי לקנות קפה בכולבו של הֶאם, או להשתין בשירותים של תחנת הדלק בשירות עצמי. כמעט כל ילד שהכרתי ניסה להידחק בין סורגי הגדר הזמנית שהקים צוות הקרקס על מנת לצפות במופע בלי לשלם. למען האמת, זאת היתה הדרך שבה צפיתי לראשונה בהופעת הקרקס. אני והחבר הכי טוב שלי, לואיס, הסתתרנו מתחת לספסלי הצופים והצצנו בהופעה בין רגליהם של בעלי הכרטיסים.

צדו הפנימי של בד האוהל עוטר בציורי כוכבים. זה נראה כמו משהו שאנשים עירוניים יעשו, כי הם לא קלטו שאם פשוט יפרקו את האוהל, יוכלו לצפות בכוכבים אמיתיים. אני עצמי גדלתי תחת כיפת השמים. בלתי אפשרי היה לחיות היכן שחייתי — בגבול היער הלאומי וַייט מאונטיין — בלי לבלות מספר רב של לילות באוויר הפתוח בבהייה בשמי הלילה. כשמאפשרים לעיניים להתרגל, השמים נראים כמו קערת נצנצים שנהפכה על פיה, כמו המציאות מבעד לכדור שלג צבעוני. הכוכבים המזויפים גרמו לי לרחם על אנשי העיר האלה, שנאלצו לאלתר עם בד ומספריים.

אני חייב להודות שבהתחלה לא הייתי מסוגל להסיר את מבטי ממעילו האדום המקושט של מנהל הזירה ומרגליה הארוכות להפליא של הלוליינית על החבל הדק. כשהיא זינקה באוויר, פישקה את רגליה ואז נחתה בחזרה על החבל כשהן מקיפות אותו בצורת וי, לואיס שיחרר את הנשימה שאצר בקרבו. איזה מזל יש לחבל הזה, הוא אמר.

ואז הם החלו להוציא את החיות מהכלובים. הסוסים יצאו קודם, ממצמצים בעיניהם הכועסות. ואז יצא הקוף בתלבושת מטופשת של כרוז, טיפס על אוכף הסוס המוביל וחשף את שיניו בפני הקהל בזמן שדהר על הסוס סביב הזירה. הכלבים זינקו דרך חישוקים, הפילים רקדו כאילו הם חיים באזור זמן אחר, והציפורים התעופפו באוויר במערבולת של צבעי הקשת.

ואז יצא הנמר.

מובן שהגזמות רבות לגביו הופרחו לחלל האוויר. באשר למסוכנוּת הרבה של חיית הטרף הזאת, ובאשר לכך שאסור לנו לנסות את התרגילים האלה בבית. המאמן, שפניו היו בצקיות ומנומשות כמו לחמניות קינמון, עמד במרכז הזירה בזמן שסורג הכלוב של הנמר הורם. הנמר שאג, ואפילו מהמרחק הרב שבו הייתי הצלחתי להריח את הבל פיו הרותח.

הוא זינק על גבי מעמד מתכת והצליף בכפותיו באוויר. הוא נעמד על רגליו האחוריות לפקודת המאלף. הוא הסתובב במעגל.

ידעתי דבר או שניים על נמרים. למשל, שאם תגלח נמר, עורו  יישאר מפוספס. ושלכל נמר יש סימן לבן מאחורי כל אחת מאוזניו, כך שנדמה כאילו הוא מביט בך גם בזמן שהוא מתרחק.

למשל, שמקומם במרחבים הפתוחים. לא כאן, בברספורד, מול הקהל הצועק והמריע.

בשנייה ההיא התרחשו שני דברים. הראשון, קלטתי שאני כבר לא כל כך מחבב את הקרקס. והשני, הנמר נעץ את מבטו היישר בעיני, כאילו ידע מראש את מספר המושב שלי.

ידעתי בדיוק מה הוא רוצה שאעשה.

לאחר מופע הערב ירדו אנשי הקרקס אל האגם שמאחורי בית הספר היסודי כדי לשתות אלכוהול, לשחק פוקר ולשחות. משמעות הדבר היתה שרוב קרונות המגורים שלהם, שחנו מאחורי האוהל הגדול, היו ריקים מאדם. הם השאירו במקום שומר — איש עצום ממדים ששׂער ראשו מגולח ואפו מנוקב בעגיל, אך הוא נחר כאילו אין מחר, ובקבוק וודקה ריק נח לצדו. התגנבתי מבעד לגדר.

אפילו במבט לאחור איני מסוגל להסביר מדוע עשיתי את זה. זה היה משהו ביני לבין הנמר. ההכרה הזאת בכך שאני חופשי והוא לא. העובדה שחייו הבלתי צפויים, הפראיים, הצטמצמו לשתי הופעות קרקס קטנות בצהריים ובערב.

הכלוב שהכי התקשיתי לפרוץ היה זה של הקוף. את רוב הכלובים, עם זאת, הצלחתי לפתוח באמצעות דוקרן קרח שסחבתי מארון המשקאות של סבי. שיחררתי את החיות לחופשי בזריזות ובדממה, וצפיתי בהן חומקות אל מחשכי הלילה. נדמה שהן מבינות שעליהן להסתלק בחשאי. אפילו התוכים לא השמיעו קול בעת שהתעופפו להם.

האחרון ששיחררתי היה הנמר. תיארתי לעצמי ששאר החיות זקוקות לטווח הימלטות של כחמש־עשרה דקות לפני שאשחרר טורף כזה בעקבותיהן. אז בינתיים כרעתי על ברכי בסמוך לכלוב, ציירתי בעפר הרך באמצעות אבן קטנה ומדדתי את הזמן בשעון היד שלי. בזמן שישבתי שם והמתנתי, חלפה לידי הגברת המזוקנת.

היא מיד ראתה מה קרה. "נו, נו," היא אמרה, למרות שלא יכולתי להבחין בשפתיה מבעד לשׂער שפמה הסבוך. אך היא לא שאלה אותי מה אני עושה, ולא דרשה ממני להסתלק. "תיזהר," היא אמרה לי. "הוא משפריץ." אין ספק שהיא הבחינה ששאר החיות נעלמו — הרי לא טרחתי לנסות להסתיר את המכלאות והכלובים הפרוצים והריקים — אך היא רק בהתה בי לרגע ארוך, ואז טיפסה במעלה מדרגות הקרון שלה. עצרתי את נשימתי וציפיתי שהיא תקרא לשוטרים, אך במקום זאת שמעתי צלילי רדיו בוקעים מחלונה. כינורות. כשהיא שרה עם המוזיקה, שמעתי את קולה הגברי העמוק.

אני יכול להגיד לכם שאפילו בחלוף זמן כה רב אני עדיין זוכר את צליל שיני המתכת החורקות זו כנגד זו בזמן שפתחתי את דלת הכלוב של הנמר. את התחושה של גופו מתחכך בי, כמו חתול בית, בטרם דילג מעל הגדר בזינוק יחיד. את תחושת הפחד החדה שמילאה את פי, כמו עוגת שקדים רכה, כשהבנתי שאני צפוי להיתפס.

ולמרות זאת... זה לא קרה. הגברת המזוקנת מעולם לא הזכירה אותי בפני אף אחד, והאשמה הוטלה על פועלי הקרקס, שעבודתם היתה לנקות גללי פילים. חוץ מזה, בבוקר המחרת העיירה היתה עסוקה מדי בהשבת השקט על כנו ובלכידת החיות המשוחררות. הפילים נמצאו משכשכים במזרקת העיירה לאחר ששברו פסל שיש של פרנקלין פירס. הקוף מצא את דרכו אל ויטרינת העוגות במסעדה המקומית, ובדיוק זלל עוגת טורט שוקולד כשנתפס. הכלבים חיטטו בפח האשפה שמאחורי בית הקולנוע, והסוסים התפזרו לכל עבר. אחר מהם אותר דוהר ברחוב מיין. סוס אחר עשה את דרכו לשדה של חקלאי מקומי כדי לרעות עם הפרות. סוס אחר הרחיק כמעט עשרים קילומטר והגיע לגבעת סקי, ושם איתר אותו מסוק חירום. מתוך שלושת התוכים — שניים אבדו לחלוטין, והשלישי אותר ישֵן בתוך פעמון כנסיית שאנטק.

הנמר נעלם כמובן עוד הרבה לפני שהחל החיפוש. עובדה זו יצרה בעיה חמורה, משום שתוכי שברח זה דבר אחד, אך טורף המסתובב חופשי זה דבר אחר לחלוטין. המשמר הלאומי נשלח לסרוק את היער הלאומי וייט מאונטיין, ולמשך שלושה ימים בתי הספר של ניו המפשייר נותרו סגורים. לואיס הגיע לביתי על אופניו וסיפר על שמועות שהגיעו לאוזניו: שהנמר שחט את העֶגלה הצעירה של מר ווֹלצמן, כמו גם ילד קטן ואת מנהל בית הספר שלנו.

לא אהבתי לדמיין את הנמר טורף שום דבר. דמיינתי אותו ישן גבוה על עץ במהלך היום, ובלילה מנווט לפי הכוכבים.

שישה ימים לאחר ששיחררתי את חיות הקרקס, שוטר במשמר הלאומי בשם הוֹפֶּר מֶקפִי, שרק החל את שירותו שבוע קודם לכן, איתר את הנמר. החתול הגדול שחה בנהר האָמוֹנוּסאק, ופיו וכפותיו עדיין מוכתמים מדמו של הצבי שזה עתה טרף. לדבריו של הופר מקפי, הנמר זינק לעברו בכוונה להרוג, ולכן הוא נאלץ לירות בו.

אני מפקפק בכך מאוד. הנמר היה כנראה חצי־ישן לאחר סעודה גדולה כזאת, וּודאי שלא היה רעב. אני כן מאמין, עם זאת, שהנמר רץ לעבר הופר מקפי. משום שכפי שאמרתי, אף אחד לא מתייחס לחיות מספיק ברצינות. ברגע שהנמר ההוא ראה את הרובה מכוּון לעברו, הוא ודאי הבין.

שהוא ייאלץ לוותר על שמי הלילה.

שהוא ייכלא שוב.

אז מה קרה עם הנמר ההוא, אתם שואלים? הוא פשוט קיבל החלטה.

אם אתה חי בחברת זאבים, אתה חייב לנהוג כמו זאב.

— ניקיטה חרושצ'וב, נשיא ברית המועצות,

כפי שצוטט באובזרוור, לונדון, 26 בספטמבר, 1971

חלק 1

קארָה

כמה שניות לפני שהטנדר שלנו מתנגש בעץ, אני נזכרת בפעם הראשונה שניסיתי להציל חיים.

הייתי בת שלוש־עשרה, ובדיוק חזרתי לגור עם אבי. או, ליתר דיוק, בגדי חזרו להיות תלויים בחדר השינה הקודם שלי, אבל בפועל גרתי בקרוואן בחלקו הצפוני של פארק השעשועים והדינוזאורים של רדמונד. שם שכנו להקות זאבי השבי של אבי כמו גם קופים, בזים, אריה בעל עודף משקל והדינוזאור טי־רקס המכני ששאג בכל שעה עגולה. הואיל ואבי בילה בפארק תשעים ותשעה אחוזים מזמנו, זה היה טבעי שאתלווה אליו.

חשבתי לעצמי שהאופציה הזאת עדיפה על חיים בביתם של אמי, ג'ו ותאומֵי הפלא, אבל המעבר לא היה חלק כפי שציפיתי. אני חושבת שדמיינתי את אבי ואותי מכינים פנקייקים יחד בימי ראשון בבוקר, או משחקים בקלפים, או יוצאים להליכות ביער. ובכן, אבי אכן יצא להליכות ביער, אך הן התקיימו בתוך המכלאות שהוא בנה עבור להקות הזאבים שלו, והוא היה עסוק בלהיות זאב. הוא היה מתפלש בבוץ עם סיבּוֹ וסוֹבּאגווה, זאבי המִספָּרִים, ושומר מרחק מפֶּקֶדָה, זאב הבטא של הלהקה. הוא היה אוכל בשר נא היישר מפגר של עגל, כשהזאבים מימינו ומשמאלו וידיו ופיו מוכתמים בדם. אבי האמין שהשתלבות בלהקת זאבים היא חוויה מלמדת הרבה יותר מאשר התבוננות בהם ממרחק, כמנהג שאר הביולוגים. עד שעברתי לגור איתו, הוא כבר הצליח לגרום לחמש להקות לקבל אותו כחבר מן המניין, כזה שראוי לחיות איתם, לאכול איתם ולצוד איתם, למרות העובדה שהוא היה בן אנוש. לפיכך היו אנשים שהחשיבו אותו לגאון. השאר חשבו שהוא מטורף.

ביום שעזבתי את אמי ואת המשפחה החדשה והמושלמת שלה, אבי לא בדיוק המתין לי בזרועות פתוחות. הוא שהה באחת המכלאות עם מֶסטאוֶוה, שהיתה בהיריון בפעם הראשונה, וניסה לפתח איתה מערכת יחסים על מנת שתבחר בו כמטפל לגוריה. הוא אפילו נשאר לישון שם בלילה עם משפחת הזאבים שלו, בזמן שאני זיפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה בשעות הקטנות של הלילה. הרגשתי בודדה בקרוואן, אבל הניתוק והבדידות בבית הגדול והריק היו גדולים יותר.

במהלך הקיצים היה אזור הוַוייט מאונטיין עמוס במבקרים שנדדו בין כפר סנטה קלאוס, ארץ הסיפורים ופארק השעשועים של רדמונד. במרס, לעומת זאת, הטי־רקס הטיפשי הזה שאג בפארק שעשועים ריק. האנשים היחידים שנותרו במקום מחוץ לעונה היו אבי שטיפל בזאבים שלו, וכן וולטר, המשגיח שמילא את מקומו כשאבא לא היה בסביבה. המקום נראה כמו עיירת רפאים, אז התחלתי לבלות בסביבת המכלאות אחרי שעות בית הספר — קרובה מספיק כך שבֶּדאגי, הזאב הנסיין, יתחיל לשוטט בצדה השני של הגדר ויתרגל לריח שלי. הייתי צופה באבי חופר קערת לֵידה למסטאווה במאורה שלה, ובינתיים מספרת לו על קפטן נבחרת הפוטבול שנתפס בוגד בחברה שלו, או על נגנית האבוב בתזמורת בית הספר שהחלה להגיע לבושה בקפטנים, ושהשמועות אמרו שהיא בהיריון.

כשהגיע תורו, היה אבי מספר לי מדוע הוא מודאג בקשר למסטאווה: היא היתה נקבה צעירה, והאינסטינקטים שלה לא היו מפותחים במיוחד. לא היה לה מודל לחיקוי שיכול היה ללמד אותה כיצד להיות אימא טובה. היא מעולם לא המליטה גורים בעבר. לפעמים זאבה היתה נוטשת את הגורים שלה פשוט משום שלא ידעה איך לטפל בהם.

בלילה שבו המליטה מסטאווה את גוריה, נדמה שהיא עושה הכול לפי הספר. אבי פתח בקבוק שמפניה לרגל המאורע ונתן לי לשתות כוסית. רציתי לראות את הגורים, אך אבי אמר שהם יגיחו החוצה מהמאורה אל האוויר הפתוח רק בעוד כמה שבועות. אפילו מסטאווה תישאר במאורה למשך שבוע שלם ותאכיל את הגורים כל שעתיים.

אך כעבור שני לילות בלבד העיר אותי אבי משנתי. "קארה," הוא אמר. "בואי תעזרי לי."

לבשתי בזריזות את מעיל החורף שלי, נעלתי מגפיים והלכתי אחריו אל המכלאה, היכן שמסטאווה שכבה במאורה שלה. הבעיה היתה שהיא לא נמצאה שם. היא שוטטה לה במרחק רב ככל האפשר מהגורים שלה. "עשיתי הכול כדי להחזיר אותה פנימה, אבל היא לא מוכנה להיכנס," אמר אבי בטון ענייני. "אם לא נציל את הגורים עכשיו, לא תהיה לנו עוד הזדמנות."

הוא השתחל פנימה אל תוך המאורה ויצא כשהוא אוחז בידיו שני עכברים קטנים ומקומטים. לפחות כך הם נראו, עם עיניים מכווצות ועצומות, מתפתלים בכף ידו. הוא העביר אותם אלי. הכנסתי אותם אל בין קפלי המעיל שלי בזמן שהוא התכופף שוב פנימה כדי להוציא את השניים הנותרים. אחת מהם נראתה במצב גרוע יותר משלושת האחרים. היא לא זזה. במקום לנהום היא פלטה יבבות זעירות מדי פעם.

צעדתי אחרי אבי אל עבר מחסן כלי העבודה שניצב מאחורי הקרוואן. בזמן שישנתי הוא הספיק לזרוק את כל הכלים החוצה אל השלג. כעת היתה הרצפה בתוך המחסן מכוסה בחציר. שמיכה שזיהיתי מהקרוואן — אריג אדום משובץ וצמרירי — היתה מונחת בתוך ארגז קרטון קטן. "תשכיבי אותם לישון," הורה לי אבי, וכך עשיתי. בקבוק מים חמים מתחת לשמיכה גרם לה להיות חמימה כמו בטן. שלושה מהגורים מיד התכרבלו בין קפלי השמיכה. הגורה הרביעית היתה קרה למגע. במקום להניח אותה בארגז יחד עם אחיה, החזרתי אותה אל תוך המעיל שלי, בצמוד לחזי.

כשאבי חזר הוא הביא איתו בקבוקי תינוק מלאים באֶסבּילאק, מעין מזון תינוקות לבעלי חיים. הוא הושיט את ידיו לעבר הזאבה הקטנה שבמעילי, אך לא הייתי מסוגלת לשחרר אותה. "אני אאכיל בינתיים את האחרים," הוא אמר לי, ובזמן שניסיתי לשדל את הגורה שלי לבלוע טיפה אחת בכל פעם, השלושה שלו גמעו בשקיקה את כל הנוזל מהבקבוקים.

ביום השלישי הענקנו להם שמות. אבא שלי האמין במתן שמות מקומיים ליצורים מקומיים, ולכן כל השמות שבהם כינה את הזאבים הגיעו משפת האָבֶּנאקי. את השם נוֹדָה, שמשמעותו שִמעוּ אותי, הענקנו לגדול שבחבורה, כדורון אנרגיה שחור וקולני. קינה, או הסתכלו עלי, היה השובב שהסתבך בשרוכי הנעליים או נתקע תחת כנפי ארגז הקרטון. קיטה, או הקשיבו לי, נסוגה לאחור והתבוננה בנו, כשעיניה אינן מחמיצות אף תנועה.

לאחותם הקטנה קראתי מיגֶן, כלומר נוצה. היו פעמים שהיא היתה שותה את מזונה עם אחיה, ואני האמנתי שהיא יוצאת מכלל סכנה, אך אז גופה היה נחלש והייתי צריכה לעסות אותו ולהכניס אותה תחת חולצתי כדי לשמור על חומה.

כל כך התעייפתי מהצורך להישאר ערה יום ולילה, שבקושי הצלחתי להשאיר את עיני פקוחות. לפעמים הייתי ישנה בעמידה, נרדמת לכמה דקות ואז מתעוררת בפתאומיות. כל הזמן הזה נשאתי את מיגן איתי, עד שחשתי שידי ריקות בלעדיה. בלילה הרביעי, כשפקחתי את עיני לאחר תנומה קלה, אבי בהה בי בהבעה שלא ראיתי על פניו מעולם. "כשנולדת," הוא אמר, "גם אני לא הורדתי אותך מהידיים שלי."

שעתיים לאחר מכן החלה מיגן לפרכס בחוסר שליטה. התחננתי בפני אבי שיסיע אותנו לווטרינר, לבית החולים, למישהו שיוכל לעזור לה. בכיתי כל כך, עד שהוא עטף היטב את שאר הגורים בתוך הארגז ונשא אותו אל עבר הטנדר החבוט שלו. הארגז היה מונח בינינו, ומיגן רעדה מתחת למעיל שלי. גם אני רעדתי, למרות שלא ידעתי אם זה מקור או כי חששתי ממה שידעתי שצפוי לקרות.

עד שהגענו למגרש החניה הסמוך למרפאה של הווטרינר, מיגן מתה. ידעתי ברגע שזה קרה: היא נעשתה קלה יותר בזרועותי. כמו קליפה ריקה.

התחלתי לצרוח. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא מתה, כל כך צמודה אלי.

אבי לקח אותה ממני ועטף אותה בחולצת הפלנל שלו. הוא החליק את הגופה אל עבר המושב האחורי, שם לא אצטרך להביט בה. "בטבע היא לא היתה מחזיקה מעמד אפילו יום אחד," הוא אמר לי. "רק בזכותך היא נשארה בחיים כל כך הרבה זמן."

אם דבריו היו אמורים לגרום לי להרגיש טוב יותר, זה לא עבד. פרצתי בבכי קולני.

לפתע עמד ארגז הגורים על לוח המחוונים, ואני הייתי חבוקה בזרועותיו של אבי. הוא הריח כמו נענע ושלג. בפעם הראשונה בחיי הבנתי מדוע הוא אינו מסוגל להיגמל מהסם שמהוָוה עבורו קהילת הזאבים. לעומת מקרים כאלה של חיים ומוות, האם זה באמת משנה אם הוא הספיק לאסוף את הבגדים מהניקוי היבש, או אם שכח את תאריך הערב הפתוח בבית הספר?

בטבע, אמר לי אבי, אימא־זאבה לומדת את השיעורים שלה בדרך הקשה. אך בשבי, שם הרבייה מתרחשת רק פעם בכמה שנים, החוקים שונים. אתה לא יכול לעמוד מהצד ופשוט לאפשר לגור למות. "הטבע יודע מה הוא רוצה," אמר אבי. "אבל זה לא הופך את העניין לקל יותר בשבילנו, נכון?"

מחוץ לקרוואן של אבי ברדמונד צומח עץ. אדר אדום. שתלנו אותו בקיץ לאחר שמיגן מתה, כדי לסמן את הנקודה שבה קברנו אותה. ארבע שנים אחר כך אני רואה עץ כזה בדיוק מזנק במהירות רבה מדי כלפי שמשת הטנדר שלנו. זהו בדיוק אותו העץ שבו מתנגש הטנדר חזיתית רגע לאחר מכן.

אישה כורעת ברך לידי. "היא ערה," אומרת האישה. הגשם ממלא את עיני. אני מריחה עשן ואיני רואה את אבי.

אבא? אני אומרת, אך אני שומעת את המילה רק בתוך מוחי.

הלב שלי פועם במקום הלא נכון. אני משפילה את מבטי כלפי הכתף, שם אני מרגישה את הלב.

"זה נראה כמו שבר בעצם השכם ואולי עוד כמה צלעות שבורות. קארה? שמך קארה?"

איך היא יודעת את שמי?

"עברת תאונת דרכים," אומרת לי האישה. "אנחנו ניקח אותך לבית החולים."

"אבא... שלי..." אני פולטת בקושי. כל מילה היא כמו סכין החותכת את הזרוע שלי.

אני מסובבת את ראשי כדי לנסות לאתר אותו ורואה את כבאי האש מתיזים מים מצינור לעבר כדור האש שהיה פעם הטנדר של אבי. הגשם שאני חשה על פני כלל אינו גשם, אלא רסיסי מים מצינור הכבאים.

לפתע אני נזכרת: מרקם השמשה המנופצת, חלקו האחורי של הטנדר מחליק הצדה, ריח של בנזין. השניות שבהן צעקתי לעבר אבי והוא לא ענה. כל גופי מתחיל לרעוד.

"את אמיצה מאוד," אומרת לי האישה. "זה מדהים שהצלחת לגרור את אביך אל מחוץ לרכב במצבך..."

ראיתי פעם ריאיון בטלוויזיה שהציג נערה צעירה שהצליחה להרים מקרר שנפל ולכד תחתיו את בן דודה הקטן. היה לזה קשר כלשהו לאדרנלין.

כבאי אש שחסם את שדה הראייה שלי זז ממקומו, וכעת אני יכולה לראות קבוצה נוספת של פראמדיקים כורעים סביב אבי, ששוכב בדממה על הקרקע.

"לולא את," אומרת לי האישה, "אבא שלך כנראה כבר לא היה בחיים עכשיו."

מאוחר יותר אתהה אם ההערה הזאת היא הסיבה שעשיתי את כל מה שעשיתי. אבל כרגע אני פשוט מתחילה לבכות. כי אני יודעת שאין קשר בין המילים שלה לבין מה שקרה באמת.

לוק

כל הזמן שואלים אותי: איך יכולת לעשות את זה? איך יכולת לנטוש את חברת בני האדם, את בני משפחתך, וללכת לחיות ביערות של קנדה עם חבורת זאבים? איך יכולת לוותר על מקלחות חמות, קפה, מגע אנושי, שיחה, שנתיים מחיי הילדים שלך?

טוב, אתה לא מתגעגע למקלחות חמות כאשר כל מה שהסבון עושה זה להקשות על חברי להקתך לזהות את חתימת הריח שלך.

אתה לא מתגעגע לקפה כשהחושים שלך נמצאים בערנות מלאה בכל רגע נתון גם בלעדיו.

אתה לא מתגעגע למגע אנושי כשאתה מכורבל בין גופיהם החמים של שניים מאחיך הזאבים. אתה לא מתגעגע לשיחה כשאתה לומד את שפתם של הזאבים.

אתה לא נוטש את המשפחה שלך. אתה מוצא את עצמך נטוע היטב בחיק משפחה חדשה.

אז אתם מבינים, השאלה האמיתית היא לא כיצד יכולתי לעזוב את העולם הזה וללכת לחיות עם הזאבים.

השאלה היא כיצד הבאתי את עצמי לחזור משם.

*****

>> רוצה לקרוא עוד? סלונה והוצאת כנרת נותנות במתנה 30 עותקים של הספר, לגולשות הראשונות שירשמו:

[contact-form 404 "Not Found"]




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה