ופשוטים הדברים / פרק 1/ שמואל לרמן

זהו רומן שנוגע בנקודות השבר והחיבור של ההוויה הישראלית ובמרכזו מסע של גיבור ייחודי, המשכנע בתלישותו. אנחנו מחלקות עותקים אז אל תפספסו!

07/06/2017
תרבות קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS

אמצע שנות התשעים, ירושלים. יאיר, מורה בשנות השלושים לחייו, מוצא עצמו רחוק ומנותק מיסודות חייו: רחוק מאשתו שהייתה לגרושתו, רחוק משני ילדיו, רחוק מהרב ומבית הכנסת השכונתי. לאחר שהוא סוטר לאחד מתלמידיו הוא מפוטר מעבודתו כמורה ונידון לעבודות שירות בבית אבות בעיר. הוא מוצא עצמו נשאב למעין עולם מקביל, שההיסטוריה והזיכרונות, מה שהיה ומה שיכול היה להיות, חזקים בו יותר מן ההווה.

יאיר מתערב בחיי שלושה מהגברים בבית האבות, מדובב את סיפוריהם ומבקש להציע תיקון גדול במקום של פצע ושבר. הסיפור הפרטי לדידו הוא תמיד רק חלק מתכנית גדולה יותר, מסיפור לאומי. בעודנו עוקבים בהשתאות אחר מעשיו גם אנו מתקשים להכריע האם יאיר אומנם יגיע לתיקון עולם או שמדובר באדם במשבר שהזיותיו מובילות את חיפושו אחר משמעות וגאולה.

זהו רומן שנוגע בנקודות השבר והחיבור של ההוויה הישראלית, ובמרכזו מסע של גיבור ייחודי, המשכנע בתלישותו. ואכן הרומן כולו מטלטל בין הפרטי והיומיומי לגרנדיוזי, בין אמונה לחוסר אמונה, בין כאב לחסד, בחיפוש אחר פשטותם של הדברים.

*שמואל לרמן הוא בעל השכלה תורנית (ישיבה גבוהה) ואקדמית (פילוסופיה  והיסטוריה). פרסם בעבר את הרומן “כף הקלע” בהוצאת עם עובד.

רוצים עותק מהספר? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכים!

ופשוטים הדברים כריכה

פרק 1

ביום שעזבתי את בית וגן אמר לי הרב גולדשמיט, אני אהיה אתך, ולמרות שלא ירדתי לסוף דעתו המתנתי בסבלנות שהדברים יתגשמו. באחד הימים חשבתי על שלמה גרינברג, שהיה אתי בצבא. הוא האדם היחיד שהכרתי בשכונה החדשה, תלמיד חכם, האם לזה התכוון הרב גולדשמיט כשאמר אהיה עמך? המחשבה הזאת נקטעה על ידי הצלצול בדלת ועמידתו של שלמה בכניסה. בענווה הוא עמד, בהכנעה מתוקה וחייכנית, והסמיכות הזאת סקרנה אותי. יכול להיות ששלמה בא כוחו של הרב גולדשמיט? האם בא במקומו? באותו רגע לא היו לי מספיק נתונים לבדוק את זה, אבל בינתיים התמסרתי לדאגה שלו, שהייתה טהורה כמו הבל פיו של תינוק ונקייה מכל חשבון.

 שלמה הוא טכנאי מחשבים בחברת ביטוח גדולה, והבנתי שהוא מרוויח לא רע וגם שעות העבודה נוחות, כך שהוא יכול להקדיש לפחות שעתיים ביום ללימוד תורה. שירתנו יחד כמעט שלוש שנים, ובשנים שחלפו מאז שום דבר מהותי לא השתנה. מהר מאוד למדתי שגם כאן, בשכונת גבעת מרדכי בירושלים, בדיוק כמו בצבא, מדברים בשבחו: אדם שאוהב לעזור, כאילו כל רגע עומד מוכן כדי להישמע לפקודה וכשזו תגיע הוא יתייצב מיד גם אם הוא עייף; מבטל מחמאות בהינף יד של חוסר סבלנות, רגיש וסבלני. עכשיו הוא קיבל על עצמו פרויקט חדש – יאיר ולדמן. הנה אני, איש משפחה, חבר מוכר וחביב בקהילה, נעשה פרויקט.

 הזמנתי אותו להיכנס. את פניו קיבלו עליבותן של הספה הישנה והכורסה הבודדת, הקירות הריקים. אבל אם הוא נדהם הוא הצליח להבליע את זה במחוות של חברות ישנה – טפיחה על הכתף, חיוך שכולו רצון טוב. הוא אמר, צא קצת מהדירה, יאיר, תכיר אנשים.

 שבעתי מעצות אבל לא רמזתי לו על מורת רוחי. אמרתי, יש לי עוד הרבה משימות, אתה יודע. מקום חדש, עניינים  לסדר.

 יש שיעור בדף היומי בבית הכנסת אלחנן. הרב יוגב מעביר אותו, והוא מעולה. אתה חייב לבוא.

 מה אני אגיד לך, אעשה מאמץ.

 שלמה הביט בי לרגע ארוך. פניו טובות. זקן של זיפים קצרים מעטר לחיים שמנמנות, רוטטות. מנחת? משביעות רצון? לא ידעתי, אבל משהו הקניט אותי בזרימה השקטה של חייו.

 ישבנו זה לצד זה על הספה והוא רכן אלי: תאמין לי שאני מבין אותך, יאיר. קל להגיד צא, תכיר אנשים, כאילו כלום לא קרה. אבל בחייך. אתה לא נראה טוב.

 שתקתי. יותר טוב ככה.

 אתה יודע, הוא המשיך, חשבתי שלעתים גירושים הם תקופת גלות. אתה לא בטריטוריה הנכונה שלך. ותקופת גלות היא גם תקופת לימוד. כמו עם ישראל שגלה מארצו. זו לא הייתה איזושהי גחמה של הקדוש ברוך הוא, כן? לקחנו משהו בדרך, למדנו משהו. אותו הדבר אתה.

דברים דומים אמר לי הרב גולדשמיט, רב בית הכנסת בשכונת מגורי הקודמת, בית וגן. לאחר שהתברר שהניסיונות להצלת הנישואים לא צלחו, הוא ליווה אותי יום אחד לטיול בשכונה והסביר לי שכנראה נגזרה הגזרה, אין מה לעשות, עכשיו צריך להבין מדוע אתה הולך לתקופה של ירידה. אבל אתה יודע, מכאן תוכל רק להמריא.

באותו טיול כמעט לא דיברתי. הייתי מבולבל, לא ידעתי איך אתארגן לחיים שממתינים לי, אבל הרגשתי שאני צריך לומר משהו, אולי כדי שהרב ירגיש שאני מאזין לכל מילה. אמרתי לו, למה אתה מתכוון שמכאן אוכל רק להמריא. והוא ענה, בעזרת השם זו תהיה ירידה לצורך עלייה. הלכנו כברת דרך בשתיקה, ובסופו של דבר נפרדנו ליד ביתו. ביום שעזבתי את בית וגן שוחחנו שוב. הפעם הרחיב את הדיבור. הוא אמר, אתה הולך עכשיו בדרך חדשה, לא קלה, אבל שים לב למה שקורה לך. אל תתעלם מהאותות: הכול קורא לנו. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע. מדוע? כי אתה עמדי. לכל דבר יש משמעות, נסתרת או גלויה, ועליך לחפש אותה. דווקא מפני שאתה במשבר יהיו לך עיניים לראות. השאיפה לדעת מה עובר עליך תחדד לך את החושים. ואל תדאג – אני אהיה אתך, גם אם אתה עובר לגבעת מרדכי. נהיה בקשר.

 פניתי לשלמה וחזרתי אחרי דבריו: אז אתה אומר שזו גלות.

 משהו כזה. אבל זה לא צריך לייאש אותך, אלא להכניס לך לראש שזה מצב זמני.

 לשלמה ולרב גולדשמיט היו רק כוונות טובות. אבל אני למדתי שאין בכוחן של כוונות טובות להוסיף קול חי אחד, צליל שונה, אחר, בחלל הדומם של הדירה.

 שלמה החליט לעבור נושא, וסיפר לי שמארגנים כינוס של חברי הפלוגה בבית קיי בנהריה, התקשרו אלי וביקשו לאתר חבר’ה, אמר, והנה אני מאתר אותך, כדאי שתתקשר אליהם, הם רוצים לדעת מראש כמה יבואו. ביקשתי פרטים נוספים והבטחתי לו שאתקשר לאסולין, אחד המארגנים, וכנראה שאגיע. מבט של ספק ניצת בעיניו, שוב חזר על כך שאני חייב לצאת יותר מהדירה, הלך לכיוון הדלת בעודו מאיים עלי באצבע מחויכת ובפנים דאוגות להגיע לדף היומי.

 גייסתי חיוך של אדם מאושש ונפרדתי ממנו. פניתי לאחורי, והזרות חזרה להקיף אותי. היו בדירה שני חדרים, ריהוט בסיסי, מטבח עם משטח שיש צהבהב, מקרר קטן, וילונות ישנים, ירוקת בפיות הברזים וצבע האמבטיה אפור בוצי. כאילו חבורה של נוודים התיישבה סביבי בנחת, מנהלת את חייה ומתעלמת ממני.

הרב יוגב העביר את השיעור בדף היומי. להקשיב  לא הקשבתי, אבל שמחתי לשמוע שוב את הרחש המוכר של הלימוד, שהתלפף על קולו הסמכותי של הרב, קולו של איש היודע את אשר לפניו, ועם זאת מאופק, כאילו שואל את עצמו כל הזמן האם אני נאמן לאמת.

לקראת סיום השיעור יצאתי החוצה לשוטט מעט. עמדתי מול כניסות הבתים של אותו טור הבניינים שגרתי בו, והוריתי לעצמי לשים לב לשרידי הגינה שהייתה כאן פעם והיום האדמה מהודקת, ילדים מתרוצצים עליה, צעצועים שבורים ודברי דואר קרועים. מה זה אומר לי, המראה הזה. חשבתי: הרבה אנחות היא נשאה על גבה האדמה הזאת, ספיקת כפיים בייאוש, אנשים מפורקים, אנשים זרוקים. אחר כך הלכתי למינימרקט. בדרך כלל התנהלתי במקום בזריזות, וסיגל, הקופאית, הייתה עוד פרט שחלפתי על פניו. הפעם התבוננתי בה: עצבנית, חסרת מנוחה, לא רואה מעבר לאופק של מסך הקופה הרושמת שלה, בסוף היום מישהו אוסף אותה והם הולכים לקניון, אחר כך שניהם מתגלגלים הביתה; אחת ממיליונים, שהשריטה שלה במציאות בלתי מורגשת אבל הכרחית. נכונה.

 בבקרים, אם קמתי מוקדם, הבטתי באלה שמתחילים את יומם בהליכה מאומצת. בתחילה מצאתי בזה קו נסתר של גיחוך – לאן אתם ממהרים, האם אתם מכינים את עצמכם לקראת משהו שעומד לקרות?  אבל ככל שהתמדתי להביט בהם חשתי קרבה מוזרה לתנועות הנמרצות של הידיים, למבט הממוקד קדימה, לראש המוקף באוזניות, והיה הולך ומתמתק בתוכי חיוך של אהדה, של קשר סודי שנקשר עם מי שחולק אתי את החיים ברחוב שחל, הרחוב המרכזי בשכונת גבעת מרדכי. פניתי אליהם בלבי ואמרתי להם, האם אתם מבינים מה דוחף אתכם לקום מוקדם וללכת ממקום למקום? והם היו עונים לי, תראה, אין  כאן משהו מיוחד, רק ספורט, אתה מבין? ואחר כך אנחנו חוזרים הביתה, מתקלחים ושותים כוס קפה.

  אני יכול להבין את זה. אני מביט באנשים שנים רבות. רוב בני האדם לא שואלים את עצמם מה פשר הדבר, מדוע זה קרה לי, מה דוחף אותי לעשות כך או אחרת. הם חושבים: מה הלאה. איך אני ממשיך. איך אני חוזר לשגרה.

אני מתעסק במה שקרה לי. אני מביט בעולם שסביבי כדי להבין ולהסיק ממנו משהו. המשכתי ללכת. ליד המינימרקט של סיגל ראיתי זוג מעמיס שקיות לתא המטען של מכונית. שאלתי אותם בלבי, האם היחסים ביניכם בסדר? מפני שגם אם יש לכם קשיים, דעו, האהבה יכולה להתגבר על הכול. האומנם? שאלתי את עצמי. ראיתי אישה  הולכת עם ילדיה, והיא עייפה, רואים את זה על פניה. ואולי גם מיואשת, ייאושה דהוי מרוב שנים. שלושת הילדים שהקיפו אותה בכו, משכו בשמלתה, כאילו תיאמו ביניהם למוטט אותה. היא צרחה על אחד הילדים בקול שנשמע בו חוסר אמון שמשהו, אי-פעם, יכול להשתנות. ידעתי שהיא רק מייחלת לרגע שהם יירדמו, כדי שהיא עצמה תיפול על הכורסה ותירדם, או אולי תעשן סיגריה ותביט בטלוויזיה במבט אדיש. אולי כך היא תשכח לרגע את המחר, שיהיה דומה מאוד ליום הזה. האם יש לה בעל? האם שניהם שמוטי ידיים לנוכח עולם שקם עליהם? לעתים זה כל כך קל לראות מה עובר על אנשים: תנועת יד לאה, הליכה שהשלימה עם הכול, צהלת שמחה כבושה בקרסוליים זריזים על עקבים דקיקים, ופתאום אפשר לראות מה קורה אצלם בפנים.

רגשות הצער וההזדהות עם העמל הנואש של האישה פעלו עלי יפה, כמו יודעים את חולשתי, ובאופן משונה ניסיתי לתקן משהו שלא באחריותי. לכן, כשראיתי ליד סניף הדואר גבר נשען על קיר ומדליק סיגריה (זיפי הזקן, המבט שלא מצפה לשום דבר), חיברתי ביניהם. אמרתי בלבי: אולי אתה רווק והאישה עם הילדים גרושה? היא נאה ואתה כבר קצת מבוגר, אז אולי? יהיה טוב לשניכם, תאמינו לי. תחשבו על ההתחלה מלאת ההתלהבות.

ואולי יש דרך אחרת לנחם את האישה? אמנם אי אפשר לבוא ולומר לה, ראי גברתי, את מבצעת את תפקידך, את חלק ממהלך גדול, משמעותי, גם אם את עצמך לא מבינה את זה. אבל אולי אפשר לטפוח על כתפה ולומר לה משהו כמו, הילדים האלה? שעושים לך את המוות? לא סתם הם עושים לך את המוות, גברתי.

 במהלך הכנת ארוחת הערב שאלתי את עצמי מה אני יכול ללמוד ממה שראיתי היום. הייתי כמו האישה עם הילדים, שלא יודעת על מה ולמה הם מציקים לה. או כמו האיש עם הסיגריה – שלא מצפה לשום דבר. עזבתי את חיתוך הסלט ונעמדתי ליד החלון. למעט שלמה גרינברג, איש לא הכיר אותי בשכונה. לא היה סביבי קהל שמביט בי, והנה לך יתרון: אתה יכול לעשות ככל העולה על רוחך. אם כך, אולי אקשור כבל פלדה חזק מהחלון אל גן סאקר, ואגלוש עליו בגלישת אומגה היישר אל בין הקבוצות העסוקות סביב המנגלים? מה יש. למה לא. ודווקא שם תחכה לי בפנים מאירות סיגל מהמינימרקט, ואנחנו נטייל ברחבי הגן. יש לך מושג כמה זמן לא הייתי שרוי עם אישה? אין לך, הא? את אומרת שהעיניים שלי עכורות? שאני נראה עייף? זה נכון. את כל כך רגישה, סיגל.

השמש עמדה לשקוע. היא ריככה את הזוויות החדות של קירות האבן. היא הבטיחה להסתובב סיבוב שלם גם מחר, והיא תקיים. פעם אחת, בימי יהושע בן נון, היא נעצרה ממהלכה: שמש בגבעון דום. אבל אז האנשים השליכו את יהבם על האלוהים. והיום? היום יש הרבה שכל, אז האלוהים אומר, אם יש לכם הרבה שכל תסתדרו לבד. האם בגלל זה האנשים מוטלים לגורלם. שוב התייצבו ובאו דמויותיהם של האישה עם הילדים, הזוג שהעמיס שקיות לתא המטען והאיש המעשן, וחשתי אהדה ונדיבות כלפי משוגותיהם של בני האדם.

רוצים עותק מהספר? מלאו את הטופס ואולי תהיו בין הזוכים!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה