וביום השלישי

גם לאחר שהפך לאייקון קולנועי, משה איבגי לא נח על זרי הדפנה: סרטו הראשון כבמאי חושף נקודת מבט פסימית, חסרת רחמים, על המציאות הישראלית והעתיד שמצפה לנו. פוסט אורח

01/05/2011
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
» מתוך "וביום השלישי". יח"צ
>> פוסט אורח מאת אסנת סקובלינסקי

ביציאה מהסרט "וביום השלישי" אומרת אשה לבחור לידה, "כמה אפוקליפטי".
"לא אפוקליפטי", אני מוצאת עצמי עונה לה, "אלא נוגע בחששות הקמאיים האמיתיים שלנו". אסוציאציה בדיונית מתלווה למילה אפוקליפטי. כשבוחנים את ההתרחשויות בקפידה מגלים לא מעט אירועים יומיומיים שמובילים לכאוס האדיר שמשתחרר בסופו. אירועים אלה לא מכינים אותנו אליו כי הם חלק מהמציאות השגרתית שלנו. רחובות תל אביב, כשלעצמם דמות ראשית בסרט, גדושים בהררים של זבל. זו לא תופעה נדירה בארץ בה הרשויות המקומיות שובתות חדשות לבקרים ובטח לא בחלקים מסוימים בדרום העיר וביפו.

ברחובות מוצפי האשפה מתהלכים שברים של דמויות תלושות: נערת ליווי שאמה גוססת (הילה פלדמן), אמן בודד (שרון אלכסנדר המשכנע), בעל בר (איבגי המצוין) שמואשם במעשה מגונה, נערה מהדרום שתיקה נגנב בים (גל סלומון); דמויות שאנו מכירים מהמרקם האורבני. ביניהם חוקרת מס אחת שעוקבת אחר שחיתות מסואבת של הון, שלטון ודת. המואשמים לא בוחלים בשום אמצעי כדי לכסות את עקבותיהם, ושוזרים אלמנט דק ואפקטיבי של מתח לסיפור. במדינה בה כותרות על שחיתות שלטונית ממחזרות עצמן על עטיפות הדגים של מחר זו לא נראית כפעילות חריגה.

לחבר בין השברים

במלאכת יד, לפעמים עדינה ולפעמים מאולצת, שברי הדמויות וסיפוריהן נפגשים ומנסים ליצור תמונה שלמה יותר. בד בבד ההתרחשויות  הופכות ליותר טעונות ופטאליות. סרטים רבים כבר נעשו בז'אנר הסיפורים השונים שהולכים ומסתעפים אחד בשני. בארץ עשה זאת לפני כמה שנים יוסף פיצ'חזדה בסרטו השלם והבוגר "שנת אפס". על סרטו של איבגי אי אפשר לומר שהוא שלם, הוא סובל מכמה מחלות נעורים בהן הנסיון לדבר על הכל בעת ובעונה אחת: על האישי, על המדיני, על המיני ועל העירוני. המחלה השניה היא מחלת מין: עם הסלמת הדרמה המיניות הופכת ליותר ויותר אגרסיבית והפשעים ליותר ויותר בוטים. הדמויות מתנתקות מכל שורש של יציבות ושל נחמה עד שהחרא מכה במאוורר והן מרקדות בתוך הנשורת באפתיות מלווה בהשלמה עם הגורל.

המיניות הזו, שמתיישבת עם סופו האלים של הסרט משרה אי נחת ואף מבוכה בחציו הראשון. נראה שכל מפגש שיכול היה למלא רגע קולנועי קטן וסנטימנטלי מוצף במיניות בוטה. אפילו בסצנה בה נגנב תיק בים, נראות ברקע שתי נערות מתקלחות ומתנשקות. הן נראות כאילו יצאו הישר מפס היצור של הפורנו הרך והבנאלי. לפרקים אף נדמה כאילו הסרט משרת את סצנות המין ולא להיפך.

שורשים נתלשים לקראת אסון

למרות המחלות שלו ואולי בזכותן הסרט מלווה בעזוז נעורים ובמקוריות. דווקא בשברים המשוננים שלו, המקומות שאין להם פתרון או המשך כאוטי, נגלה הסרט במלואו. שיחתו של בעל הבר (איבגי) עם אשה מבוגרת שטעתה וחשבה שהוא אונן מולה ברחוב מקסימה בפרוזאיותה. ריקוד איש מערות של הזמר מביך ומשחרר כאחד. שחזור סצנת סקס מסרט פורנו יפני על ידי נערת הליווי משעשעת ומעוררת. נראה כי במקומות בהם הבמאי לא הרגיש אילוץ לקשור יחד את הסיפורים אלא בחר להפוך את הדמויות לשלמות יותר, הסרט מועשר ברובד נוסף.

איבגי יצר סרט ביכורים מרתק ומרשים, הוא  מכיל בתוכו שברי מראה של הפחדים העמוקים שלנו, של המציאות הפוליטית בארץ ושל מרקם החיים האוטיסטי לעיתים שאנחנו מנהלים. אלו שברים של מראה כי משהו לא שלם במפגש של שבע הדמויות השונות ואלמנט רגשי הולך לאיבוד ככל שהסרט עושה את המעבר מדרמה מרובת פרספקטיבות לסרט אסונות. אך גם שברי מראות הן אפקטיביים: הסרט מצליח לפרום את הקונווציות והאשליות עליהן חיי הדמויות בסרט, ובמידה מסוימת החיים שלנו, מושתתות. התא המשפחתי, המוסדות הממשלתיים, האהבות והשורשים מתגלים כלא קיימים, כשקריים ובעיקר כמשניים מול חרב דמוקלס שמלווה אותנו כפן בלתי נפרד מהאתוס הישראלי, האסון שיגיע בסוף.

במאי: משה איבגי
מפיקים: חיליק מיכאלי, אברהם פרחי, תמי ליאון
תסריט:  משה איבגי בשיתוף עם אסתר נמדר וורד פוסט
>> אסנת סקובלינסקי -  כותבת, מצלמת ושוחה בתוכן. מוכרת ספרות עצמאית באינטרנט ומתחזקת בלוג צילום של ארכיטקטורה תל אביבית.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה