התמודדות כילדה לאם נרקיסיסטית

''התווכחתי כל הזמן ועמדתי מולה והוכחתי אותה כששיקרה. הפרדתי הפרדה גדולה ביני ובינה, ובסופו של דבר עשיתי ככל העולה על רוחי. על כל זה שילמתי מחירים לא פשוטים''. רויטל שירי-הורוביץ מוציאה ספר חדש וחושפת את הקשיים

06/05/2018
גוף ונפש קבלו עדכונים מגוף ונפש
  • RSS

מאת רויטל שירי-הורוביץ

דרכים להתמודדות של ילדות לאימהות נרקיסיסטיות הן שונות. יש הבורחות לשימוש במשככי כאבים, לסמים, נאבקות בדיכאון כרוני ועוד. מי שלא נלחמת נופלת ונבלעת. אני נלחמתי כלביאה, תמיד, ובכל מצב, גם כשהיה צריך וגם כשלא. התווכחתי כל הזמן ועמדתי מולה והוכחתי אותה כששיקרה. הפרדתי הפרדה גדולה ביני ובינה, ובסופו של דבר עשיתי ככל העולה על רוחי. על כל זה שילמתי מחירים לא פשוטים. מגיל צעיר מאוד היו לי "תנועות עצבניות" כמו שקראה להן אמא. היא לא הבינה למה אני ילדה: "עצבנית", "חסרת שקט" ו"מרדנית", ומזל גדול שהייתי מרדנית, אם זה היה תלוי בה הייתי עד היום המשרתת האישית שלה, מסתתרת מתחת לסינר שלה. הגוף ביטא את המצוקה שלי, הגוף מבטא את מה שהרגש לא יכול להביא לידי ביטוי. כססתי ציפורניים, זזתי ללא הפסקה, לא יכולתי לשבת במנוחה. אמא רק העירה שאפסיק עם זה, מעולם לא עלה בדעתה שיש לכך סיבה טובה.

היא לא הייתה מעולם אדם צפוי. היא יכולה הייתה לחבק ולסטור, היא יכולה הייתה להשליך כלים על הרצפה ועלינו, להשליך נעליים. פעם זרקה לכיווני מגהץ, אינני זוכרת מה אמרתי ואולי אף התחצפתי. אני זוכרת שברחתי מהבית לכמה ימים, הלכתי את כל הדרך מביתנו בהרצליה לביתה של דודתי ברמת השרון. במשך שלושה ימים סירבתי לחזור הביתה. הייתי אז בת שבע עשרה אני חושבת. מה שמדהים אותי עד היום היא העובדה שאי אפשר היה לראות מבחוץ את מה שהתחולל בתוך הבית. אמא נראתה טוב תמיד, מטופחת, חברותית מאוד, נעימה. קל מאוד להסתיר את מה שמתחולל בבתים של אחרים.

המשפחה המורחבת לא יכולה הייתה לדעת ולראות, הרי מראים את מה שרוצים להראות, ובין מה שמראים ובין מה שבאמת קיים אין הרבה קשר. ילדות לאימהות נרקיסיסטיות מבינות מגיל צעיר מאוד שהן לבד. שאם הן לא ירימו את עצמן אף אחד לא יעשה את זה עבורן. תובנה כזאת מכאיבה לי כשאני חושבת על עצמי כילדה לעומת האישה שאני היום, כאם. לילדי יש גב איתן, והם יודעים זאת. כילדים אנו חושבים שאנחנו גדלים במשפחות ככל המשפחות האחרות. ילדים לא ממש יודעים להבדיל בין סוגי המשפחות. הם צריכים להתמודד ולהסתדר במציאות שנולדו לתוכה. ילד שנולד למשפחה שהאם היא נרקיסיסטית לא מבין ממש שהמשפחה שלו חולה.

רויטל שירי הורוביץ צילום: דנה ברנסון

כילדה בלי להבין ממש מדוע, ידעתי מגיל צעיר שעליי לסמוך על עצמי, לשתף כמה שפחות בקשיים ולהתמקד במה שרציתי לעשות. באופן כללי אפשר לומר שעשיתי ככל העולה על רוחי, כשהדברים נגעו לדברים שהיו חשובים לי. היה לכל זה מחיר. מחיר של מתח, של דימוי עצמי נמוך אבל גם של חוסן פנימי, כי ידעתי אז ואני יודעת היום שגם אם אני נשברת לפעמים, אני יודעת לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה. ילדים לאימהות נרקיסיות מנסים לשרוד בתנאים הללו. אין להם ברירה אחרת. זה או להיבלע או להילחם, אני נלחמתי ושילמתי ואני עדיין משלמת מחיר כבד.

והיה הגוף שלי. הגוף הזה שהפריע כל כך. שלא היה רזה (לפי דעתה), שהתפתח מוקדם. לא היו לי את העיניים בצבע הנכון, לא הייתי בגובה הנכון, החזה שלי היה הרבה יותר מדי גדול.

"את חייבת לעשות משהו עם הגוף שלך..." זה המשפט ששמעתי מאמי בכל פעם שהלכנו לקנות בגדים. "אי אפשר ככה, את חייבת לעשות משהו עם הגוף שלך". לפעמים זה היה: "את דומה למשפחה של אבא, לא לי. קיבלת את השוקיים של הדודות שלך". אני תוהה מה עבר בראשה כשאמרה משפטים כאלה. אף פעם לא נאמר לי שאני יפה. אף פעם לא נאמר לי שאני נהדרת או אפילו טובה מספיק. אף פעם לא נאמר לי שום דבר טוב עליי. נאמרו דברים על מה שעשיתי או שלא עשיתי אבל לא על מי שאני באמת, אני לא זוכרת שום דבר כזה. גם אם היה לי לדעתה את 'הגוף הנכון', האם אז הייתה מפרגנת? התשובה לכך ברורה. לא היה קשר בין המראה שלי למסרים שאמי העניקה לי בנוגע לגוף שלי.

עטיפת ספר את מדמיינת

דימוי גוף הוא נושא מסובך אצל בנות בכלל, ואצל בנות לאימהות נרקיסיסטיות בפרט. בנות כמוני לא זכו לטיפוח, לא זכו למילה טובה, לעידוד, לקבלה, ולכן נושא דימוי הגוף מורכב אפילו יותר. היו תקופות שבהן הרעבתי את עצמי כדי להיראות "חתיכה", דבר שלא גרם לאמי לומר לי מילה טובה. והיו תקופות שאכלתי ללא גבולות, מפצה על כאבים נפשיים.

אימהות נרקיסיסטיות, כמו המלכה הרעה בשלגייה, נבהלות כשבנותיהן הופכות לנערות, הנשיות המתפתחת אצל בנותיהן קשה עבורן. הן מתחרות בבנותיהן, ולכן יעשו כמיטב יכולתן לדכא את הצד הזה אצל בנותיהן. "אי אפשר עם הגוף הזה שלך" או "את חייבת לעשות משהו בנוגע לגוף שלך" הם משפטים ששמעתי פעמים רבות (אחותי לא "זכתה" למתנה הזאת, לעומת זאת היא "זכתה" למתנות אחרות בנוגע לחוכמתה). כנערה לא אהבתי את הגוף שלי, ניסיתי לכסות אותו בבגדים רחבים שטשטשו את קווי הגוף שלי, אבל גם את זה אמא לא אהבה. היא כעסה על שאני לבושה "בסמרטוטים". אני זוכרת שנלחמתי בה פעמים רבות על מה ללבוש לאירועים. המלחמות הללו לוו בהרבה מאוד השפלות ועלבונות. המסקנה שלי בנוגע לזה הייתה שמה שלא אעשה אני לא בסדר.

כנערה צעירה הלכתי ל'שומרי משקל' כבר בגיל ארבע עשרה. אני זוכרת שהלכתי לבדי, זוכרת שנרשמתי בעצמי (בעידודה של אמי). אני מתבוננת בתמונות שלי מאותה תקופה ולא מבינה בכלל למה הלכתי לשם. לא הייתי רזה או שדופה אבל גם לא עם עודף משקל.

מדוע אימהות נרקיסיסטיות מעבירות מסרים כל כך לא בריאים לבנותיהן?

ד"ר לינדה מרטינז-לוי במאמרה "בנות לאימהות נרקיסיסטיות - מורשת של כאב פסיכולוגי"מדברת על דימוי הגוף של בנות לאימהות נרקיסיסטיות. היא טוענת שהקנאה היא המוטיב החזק ביותר בקשר שבין האם לבתה. קנאה בכל זמן ובכל מקום ומצב. המצב נעשה מורכב וקשה יותר כאשר הבנות מגיעות לגיל ההתבגרות, והופכות מילדות לנשים. האם מרגישה בתחרות עם בתה, ולכן מנסה לחבל בדימוי הנשי של בתה, בכל דרך אפשרית.

האם אני רואה עצמי היום כבריאה מבחינת התפיסה הגופנית שלי?

התשובה לכך היא מורכבת. נושא המשקל הוא נושא שמלווה אותי כל חיי. לילדיי השתדלתי להחמיא ולחזק את ביטחונם בנוגע ליופיים החיצוני והפנימי אבל מבחינת הדוגמה האישית שנתתי להם, אני חוששת שהם ראו אם שנאבקת באופן קבוע ועיקש במשקלה. קשה מאוד להתנתק מהמקום שבאת ממנו, אני חושבת שמודעות לנושא, וחשיבה במונחים של בריאות במקום של השמנה או של דימוי גוף, מסייעת מאוד להתמודדות. היום הבריאות הגופנית והנפשית חשובה לי מאוד. אני מבינה שככל הנראה יתקיים אצלי לעולמים מאבק פנימי בנוגע לנושא הזה, אך הדבר החשוב שהשתנה הוא הקבלה שלי את עצמי כמו שאני, ללא שנאה עצמית. משקל הוא רק משקל, ועלייה או ירידה לא יגרמו לי להיות מאושרת יותר או פחות, אלא רק בריאה יותר או פחות. המשקל לא קובע מי אני או מה אני כאדם, וחשוב לי היום לאהוב את מי שאני גדולה יותר או פחות. מה שהשתנה לאורך השנים הוא הקבלה העצמית והאהבה העצמית. אני חוזרת על מנטרה קבועה שלא מובנת לי מאליה: "אני ראויה, אני טובה מספיק, אני ראויה לאהבה."

** רויטל שירי-הורוביץ מחברת הספר "את מדמיינת- לגדול עם אמא נרקסיסטית – מסע בין תובנות" רויטל, סופרת, בלוגרית ומשוררת, המכנה עצמה "כותבת סדרתית". היא נשואה ואם לארבעה בנים, חיה בסיאטל וחולמת בעברית. ספריה תורגמו לאנגלית ונמכרים ברחבי העולם. בספרה את מדמיינת – לגדול עם אמא נרקסיסטית יוצאת רויטל למסע של גילוי ותובנות, לאחר שהגיעה לנקודת שפל בחייה האישיים. בפעם הראשונה בחייה בטיפול פסיכולוגי המטפלת אומרת לה: את בת לאמא נרקסיסטית, והיא מגלה להפתעתה שיש מונח מדוייק לקשר המורכב שלה עם אמה – היא קוראת כל ספרות אפשרית בנושא, ומתעדת את המסע האישי שלה

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה