השר להגנת העורף – למה לא אישה?

עם כל הכבוד לרקורד המפואר של אבי דיכטר וליכולת שלו לדבר באותה שפה כמו ראש הממשלה ושר הביטחון – ענת סרגוסטי חושבת אם היו ממנים אישה לתפקיד היינו מרוויחים חשיבה אחרת של מישהו שידאג לאוכלוסיה האזרחית

16/08/2012
ענת סרגוסטי קבלו עדכונים מענת
  • RSS
» ענת סרגוסטי. תרגיל מחשבתי

יש נושא מסוים שבו אנחנו פועלים כמו על טייס אוטומטי. בכל פעם שעולים המונחים ביטחון, או הגנה, האסוציאציה הראשונה שלנו היא דרגה צבאית גבוהה, יחידות מובחרות, שירות הביטחון.

כך קרה גם השבוע, כשראש הממשלה ושר הביטחון נדרשו לבחירת יורשו של מתן וילנאי כשר להגנת העורף. אוטומטית עלתה בראשם רשימת הכישורים הנדרשת לתפקיד: בוגר סיירת, בכיר בשירות הביטחון, מומחה לביטחון לאומי.

ולכן אין זה פלא ששני המועמדים ששמותיהם הוזכרו בהקשר הזה היו בעלי ביוגרפיה דומה: עוזי דיין ואבי דיכטר. שניהם בוגרי היחידה (סיירת מטכ"ל, מה זאת אומרת איזו יחידה?), שניהם בכירים במערכת הביטחון (דיין אלוף וראש המועצה לביטחון לאומי, דיכטר ראש השב"כ לשעבר וכיהן כשר לביטחון הפנים). וכך אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב עם שרים שהם שיבוט של אותה דמות, שבאו מאותו בית גידול, חושבים באותו אופן, מדברים אותה השפה, אכלו מאותו מסטינג, חולקים את אותה מורשת.

אבל האם בצמתים החשובים האלה מקבלי ההחלטות עוצרים רגע כדי לחשוב מה באמת הכישורים הנדרשים לתפקיד ומוצאים את האדם המתאים ביותר, ולא את מי שנראה בדיוק -אבל בדיוק - כמוהם?

דווקא תפקיד השר להגנת העורף יכול לשמש לנו כאן כמקרה מבחן מצוין מכמה טעמים. ולפני שמתנפלים, אני ממש מבקשת לקרוא את הדברים עד הסוף, אפילו לשם התרגיל החשיבתי:

דרושה: הבנה של צרכים יומיומיים של אוכלוסייה אזרחית

המלחמות של השנים האחרונות אצלנו אינן מתנהלות רק בחזית (רק לאמריקנים ולאירופים יש פריבילגיה לנהל מלחמות הרחק מן הבית). המלחמות מתנהלות בעורף. כך בעימות מול הפלסטינים בעזה, כך במלחמת לבנון השנייה.

ולכן הדעת נותנת שהכישורים הנדרשים משר להגנת העורף הם קודם כל הבנת עומק של איך עובדים מנגנונים אזרחיים – לא צבאיים. כי הצבא הוא זה שאחראי על כל ההיבטים הצבאיים, הוא יחליט על מנגנוני הגנה לאומיים, על סדרי עדיפויות, על תקיפה באיראן, על אוגדות וגדודים וחטיבות.

ואילו המשרד להגנת העורף יצטרך לטפל באוכלוסייה האזרחית עצמה ולדאוג שלא ייפגעו השירותים החיוניים, שמערכת החינוך תתפקד, או שיהיה פתרון לילדים שנמצאים בעורף, שהרשויות המקומיות יפעלו כראוי, שיהיו פתרונות לאוכלוסיות מוחלשות במיוחד כמו קשישים, חוסים במעונות, אנשים עם מוגבלות ועוד. זו האוכלוסייה שנמצאת בעורף וזו האוכלוסייה שתצטרך סיוע והגנה במקרה של מלחמה.

הסוגיות האלה מתעוררות בעוצמה רבה בכל פעם שעולה המתח הבטחוני בדרום (עוטף עזה), וזה היה המצב הבעייתי שנחשף בזמן מלחמת לבנון השנייה.

זו הייתה מלחמה שהתרחשה ברובה בעורף. שליש מאזרחי מדינת ישראל היו תחת התקפת טילים. הרשויות המקומיות קרסו, השירותים החיוניים לא פעלו, במקלטים נותרו אוכלוסיות עניות שלא יכלו לאפשר לעצם להימלט למקום מסתור במרכז הארץ, מעונות הקשישים החוסים והאנשים עם מוגבלות ננטשו בחלקם.

הגופים היחידים שנותרו כדי לטפל בהגנת העורף האזרחי במלחמת לבנון השנייה (וכך גם בעוטף עזה) הם העמותות והארגונים החברתיים מצד אחד והגבירים מצד שני. אלה היו נוחי דנקנר וארקדי גאידמק שדאגו לאספקת מזון (דנקנר) או למצוא פיתרון במקום בטוח בדרום הארץ (גאידמק שהקים את עיר האוהלים). רשויות המדינה קרסו.

ולכן, עם כל הכבוד לרקורד המפואר של אבי דיכטר, להצלחה הביטחונית המוכחת שלו, לעבר שלו בסיירת, לעובדה שכיהן כשר לביטחון פנים, ליכולת שלו לדבר באותה שפה כמו ראש הממשלה ושר הביטחון ועוד כמה גנרלים לשעבר שיושבים סביב שולחן הממשלה – במקרה הזה נדמה לי שהכישורים האלה אינם רלוונטיים.

אילו – לשם התרגיל המחשבתי – היו ממנים לתפקיד אישה, היינו מרוויחים בכמה רמות: היינו מרוויחים עוד שרה ליד שולחן הממשלה, היינו מרוויחים את האישה הראשונה במטבחון המדיני-בטחוני שבו יושבים רק גברים שעיסוקם וניסיונם הוא ביטחון לאומי.

אבל יותר לעומק, היינו מרוויחים חשיבה אחרת. היינו מרוויחים מישהו שיכול גם לשאול שאלות שבאות ממקום אחר, מהבנה של עולמות תוכן שונים, מהבנה של צרכים יומיומיים של אוכלוסייה אזרחית, של החשיבות לדאוג שיהיה לחם וחלב, שיהיו מקלטים, שיהיה מענה גם לאזרחים שאין להם טלפונים חכמים שמסוגלים לקבל את המסרונים של פיקוד העורף והם עדיין נדרשים לאזעקה, למישהו שיראה אותם. היינו מרוויחים מישהו שישאל את השאלות שהעורף מוטרד בגינן ואלה לא בהכרח חופפות לשאלות ששואלים מי שאמורים לנהל את ההיבט הצבאי של המלחמה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה