השמיעו קול

רונית הבר, עורכת סלונה, לא יכולה לשתוק יותר אל מול גל האלימות, ההסתה והגזענות נגד מהגרים. היא קוראת גם לכם, הבלוגרים והבלוגריות של סלונה, להשמיע קולכם ולהלחם על העתיד המוסרי של ישראל

05/06/2012
רונית הבר קבלו עדכונים מרונית
  • RSS
» מה נעשה כאמהות? הבר (צילום: טל אטרקצי)

עד לפני זמן לא רב הם היו שקופים לגמרי לרובנו. עכשיו הם מסומנים. על כל אחד ואחת מהם מסומנת מטרה. אור אדום חזק מהבהב ומזהיר את כולנו שרצח על רקע של שנאת זרים נמצא ממש מעבר לפינה, רק עניין של זמן ועוד קצת הסתה בתוספת לגיטימציה לאלימות.

נכון, התמונה מורכבת. שמעתי את הפרופ' יהודית רונן מאוניברסיטת בר אילן מדברת על הערכות של 10 מיליון אפריקאים הנמצאים במנוסה מבתיהם. הממשלה שלנו, כמו גם מדינות אירופה האחרות והעולם המערבי כולו (שחלקו הגדול אגב, מרוויח מאפריקה שסועה) נדרשים לפתרונות. לפי ההחלטה ליישם את התיקון בחוק המסתננים ולקיים מעצר אוטומטי ל-3 שנים במתקן כליאה צר מלהכיל, וכן הצעות שנשמעו בימים האחרונים, לגרש מיידית 25 אלף מסתננים, או "לירות בכולם בגדר" וגם הוכחשו מיד - לא נראה שהם בדרך הנכונה. אבדן הדרך של הממשלה מייאש מבחינות רבות וזו רק אחת מהן.

אבל מה בינתיים? איפה אנחנו? האם אנחנו כבני אדם, אמהות, הורים יכולים לעמוד מנגד ולא לעשות דבר? האוירה המתגבשת כאן בשבועות האחרונים ובימים האחרונים בפרט היא כזו שבמקרה הטוב מתייחסת בסלחנות להסתה ולשנאה ובמקרה הגרוע יותר נותנת לה לגיטימציה. אקלים שכזה במסגרתו נשמעים קולות גינוי חלושים ושקטים כשמציתים בית על דייריו, וכשבני נוער משועממים יוצאים לבלות ב"להרביץ לסודנים" הוא אקלים שאנחנו כאזרחים לא יכולים להסכים לו. זה משהו שחייב להיפסק וחבל מאד שגדעון סער לא טורח להורות לבתי הספר להקדיש ולו רק  45 דקות של שיעור אזרחות לנושא.

ולמה לא נשמע קולם של פוליטיקאים אחרים שאינם מירי רגב, דני דנון או אריה אלדד? שנאת זרים ידועה כמנצחת בחירות ובכל זאת, כמה רעים וציניים אפשר להיות.

הויכוח אינו שמאל או ימין. לפחות לא צריך להיות כזה.  הויכוח הוא על מה זה אומר להיות הומני. על האיכות האנושית שלנו כפרטים וכחברה. אנשים מבוגרים ונאורים לא יכולים להסכים למציאות בה ילדים קטנים, שחורים, יחיו בפחד ביננו. אני לא טורחת אפילו לדבר על הסבל שעברו כשברחו ממדינות המקור המסוכסכות, האלימות והמפחידות שלהם. לא כולם יכולים לגייס מתוכם חמלה ומעטים מסוגלים להציע עזרה או תמיכה. ניחא. זה בסדר. אבל איך אנחנו יכולים להסתכל בעיניהם של ילדינו כשאנחנו מעלימים עין ממציאות בה ילדים אחרים מפחדים לצאת מהבית או להישאר בבית, שמא יזרקו לתוכו רימון.

השאיפות החינוכיות שלי לגביהם הן שיגדלו להיות בני אדם בכל מובן המילה. באופן אישי, אני לא יודעת איפה הייתי קוברת את הבושה אם אחד מבני היה חושב אפילו על להכות סודני.

במחיר של להיחשב לנאיבית או יפת נפש (תואר שהפך למעליב אף יותר מסמולנית) אני אומרת שמוטלת עלינו החובה האזרחית להתריע, להשפיע, לשנות את דעת הקהל הציבורית הרווחת ולעצור את התגברות מעשי האלימות. הכלי שלי הוא כתיבה, על הבמה הזו. זו גם הבמה שלכם, קוראי סלונה ואמהות ואבות המנהלים בלוג בסלונה. אני מזמינה אתכם לפתוח את הפה, לכתוב ולהפיץ את המסר נגד השנאה והגזענות. בכוחם של מילים להשפיע ולשנות מציאות וכולנו (או לפחות חלקנו) נתחרט אם ההסלמה תימשך. השנאה הזו מסוכנת ומרעילה הרבה יותר מכל הפליטים שבעולם.

.

כותבי סלונה נגד גזענות:

>> נעמי רמתי מכפר שלם על השפה של ההסתה

>> מאיה רענן: המילה חמלה לא גרה כאן יותר

>> סמדר סלומון על הטעות האומללה של פרופ' רפי קרסו כי מהגרים מפיצים מחלות

>> ספיר סלוצקר-עמרן על הטרמפיסטים שנזכרו מאוחר מדי בתושבי השכונות

>> רותם אילן על ליל הבדולח הישראלי: לילה בלי תקווה

>> דובי קננגיסר על הפיקציה התקשורתית הקושרת בין מסתננים לאונס




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה