השוני של הילד שלי הוא ברכה

ההבדל בין לקבל מצב לבין לחיות איתו הוא בגישה, בהתייחסות ובהתנהלות. אני מאמינה שקיבלתי ברכה. הילד שלי הוא הברכה שלי והקשיים שלו הם החיים שלו. שלי. של כולנו

17/05/2017
חן קרופניק קבלו עדכונים מחן
  • בדואר
  • RSS

כמעט כל אימא שמגלה שמשהו לא תקין עם הילד שלה, שהוא שונה או מתפתח בקצב שונה מילדים אחרים, שיש לו צרכים מיוחדים, עוברת שלבים דומים של התמודדות.

השלב הראשון הוא הכחשה. הכל בסדר עם הילד שלי וכולם סתם מגזימים מסביב. זה בסך הכל אופי/תקופה/תגובה למשהו וזה יעבור.

השלב השני הוא הלם וניסיון להבין. איך זה קרה דווקא לו? איך זה קרה דווקא לי? זה לא יכול להיות. זה תורשתי? זה מסיבה רפואית? זה בעקבות טראומת ילדות כלשהי? זה יעבור?

השלב השלישי הוא עצב. כי זה לא קל. גם ההבנה שיש פה שוני וקושי ושנדרשים לא מעט טיפולים, וגם כי יש פה ילד- סה”כ ילד. הילד שלי. ולא מעט חלומות נופלים לרצפה ומתנפצים בשלב הזה.

אימהות רבות נתקעות בשלב השני. או משלבות בין שלושת השלבים. מסרבות להבין או מסרבות להאמין. וכשהן סוף סוף מקבלות את “הבשורה” קשה להן . וזה בסדר וזה הגיוני כי זה קשה ומתסכל ומעצבן בעיקר כי אין את מי להאשים (וגם אם היה- למי זה היה עוזר?). אבל אני חושבת קצת אחרת ויצרתי לעצמי את השלב הרביעי, שלב שהוא הרבה יותר מקבלה של המצב. השלב הרביעי שלי הוא לחיות עם זה.

מה ההבדל בין קבלה של המצב למצב של לחיות עם זה, אתן שואלות? ההבדל הוא בגישה, בהתייחסות, ובהתנהלות הכללית. אם אני מקבלת שזה המצב אני לוקחת את הילד לטיפולים, עושה מה שצריך אבל לא מעבר. לא תמיד פורקת ומשתפת. יש אפילו אימהות שמקבלות שזה המצב של הילד שלהן אבל מתביישות. או שהן מתביישות בו או שהן מרגישות שהן עשו משהו לא בסדר ועל כך מגיע להן עונש.

חן קרופניק ובנה

אני לא חושבת שעשיתי משהו לא בסדר עליו קיבלתי עונש, אני מאמינה שקיבלתי ברכה. הילד שלי הוא הברכה שלי והקשיים שלו הם החיים שלו. שלי. של כולנו. אני לא מתייחסת לטיפולים שלו כמשהו בנוסף או חובה או צריך לעשות. הם חלק מלוח הזמנים הרגיל של הבית. מבחינתי בין אם מדובר בחוג או בטיפול- זה אותו הדבר מבחינת סדר הזמנים וההתארגנות. אני לא מוותרת לא איפה שצריך רק כי אפשר. לפעמים אני אפילו דורשת ממנו יותר בכדי שילמד להתמודד. אני מחנכת אותו בדיוק כמו שאני מחנכת את אחותו “הרגילה” כדי שלא יוותר לעצמו. כדי שידע איך להתמודד עם העולם מסביב בו לא כולם יקבלו אותו. אני מדברת עליו כרגיל כי הוא לא משהו מיוחד יותר רק כי הוא כזה. הוא מיוחד כי הוא פשוט הוא. הוא מיוחד כי כל ילד הוא מיוחד. אני מדברת עליו כרגיל כי הוא הילד שלי ואני אוהבת אותו ואני גאה בו.

אני גם לומדת ממנו. המון. הוא מלמד אותי כל יום שיעור בסבלנות ובסובלנות. בקבלה והכלה. הוא מראה לי מהו אושר אמיתי מהדברים הפשוטים ומכניס לי את כל החיים לפרופורציות לפי ההצלחות שלו וההתקדמות שלו שלב אחר שלב. הוא מלמד אותי מתי למהר ומתי להאט ובעיקר ממלא אותי בגאווה ובאושר אינסופי.

שלא תבינו אותי לא נכון- אני לפעמים חוזרת לשלב ההכחשה.לפעמים אני נתקעת ימים בשלב ההלם והחיפוש אחר סיבה. אשם. אני גם אפילו נמצאת לא מעט בשלב השלישי. בשביל להיות בשלב ‘לחיות עם זה’ יצרתי לעצמי מחברת בה אני פורקת הכל. הדף סופג את כל מה שאני מוציאה. כעס ועצבים, דמעות של בכי ודמעות של שמחה. משפטים מחזקים, סיפורי השראה, ואפילו קללות. המחברת שלי היא המוצא שלי לפרוק בכדי שאני אוכל להמשיך לתפקד כרגיל- להיות שם בשבילו אבל גם בשבילי.

אנשים מסביב שואלים אותי איך אני ממשיכה לחייך ולשמוח, לעבוד ולהיות מלאת אנרגיות כשיש לי כזה ילד. “כזה ילד…” ואני עונה שאני לא מצליחה להיות מי שאני למרות שהוא “כזה”. אני מצליחה להיות מי שאני בגלל שהוא כזה. ילד יחיד ומיוחד שלי.

לפרויקט המחברת




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה