"השואה אצלי נוכחת כל יום"

"השואה אצלי לא חיה בגטו של 'יום השואה'. היא נוכחת כל יום. 24/7. כמו תבלין סמוי בחיי. נוכח, לא נוכח, מורגש. ומשתלט. כמו פילטר שצובע את החיים". הילה טימור אשור חושפת את סיפורה האישי

28/04/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: הילה טימור אשור

כל שנה, עם צאת חג הפסח, נפתחים שערי הגטו והידיעות הראשונות נישאות באוויר על גלי ריח המופלטות. המידע מופץ לכל עבר. סיפור על ניצול. הודעה על טקס כזה או אחר. סרט מומלץ עם חומרי ארכיון נדירים. חמישה ימים חולפים והשער נפתח לרווחה, יממה של כתבות, סרטים, ועיתונים העוסקים כמעט רק בשואה. ואז, רגע לפני שהציבור נתקף בחילה, תם הטקס. ננעל השער. הציבור מזפזפ לאירועי יום הזיכרון.

ואצלי?

השואה אצלי לא חיה בגטו של "יום השואה". היא נוכחת כל יום. 24/7. כמו תבלין סמוי בחיי. נוכח. לא נוכח. מורגש.  משתלט. כמו פילטר שצובע את החיים. מעמם קולות. מחזק אחרים. יום השואה הוא היום היחיד בשנה בו כולם זוכרים ואני יכולה קצת לנוח. לפני חודשיים יצא לאור רומן הביכורים שלי, "הקשה של הלחם". רומן היסטורי המבוסס על מסעה של סבתא שלי "שם", במלחמה, ו"כאן"- בארץ החמסינים.  מסע בעקבות אהבה גדולה וחיפוש אחר הטעם שאבד. גם של הלחם.

עד גיל 12 הייתי כמו  התרנגולות של סבתא שלי שדגרו בלול בחצר על הביצים שנלקחו מהן. הסיפור היה שם. התפזר כמו במפץ גדול למיליוני חלקיקים שנעו באוויר ולא הייתה להם כתובת לנחיתה.

הילה טימור אשור וסבתה (צילום: אלבום פרטי)

בגיל 12 התחלתי לשאול. לאכול לחם עם משהו ולהקשיב. סבתא סיפרה. כלומר סיפרה מה שרצתה. מה שיכלה. מה שזכרה. מה שחשבה שאוכל להבין. אני אספתי את רסיסי הסיפורים,  רציתי לדעת עוד. ועוד. שאלתי. שאלתי לא מספיק. שאלתי את מה שידעתי שאפשר לשאול.  לסיפורים של סבתא יש מסלול קבוע. היא כמו אוטוסטרדה מהירה. בלי פניות ועיקולים. רק חניית פתע לצורך אנחה קצרה. הסיפורים מסתיימים תמיד בנקודה שמאחוריה נפערת תהום. במקום בו הציבה סבתא נקודה, לי היה סימן שאלה גדול. הרבה סימני שאלה.

כאשר הייתי שואלת, היתה סבתא עוצרת, כעומדת על פי תהום וחושבת אם לקפוץ. המבט שלה קפא ואני ידעתי שהיא ברכבת שדים דוהרת. השדים ברכבת שלה לא היו עשויים מפלסטיק כמו בלונה פארק. הם גם לא באו והלכו מאחורי דלת עץ חורקת. אלו היו שדים אמיתיים שבאו ולא הסתלקו, שדים שעשו דברים שהשתיקה יפה להם.

"ללחם פה", היא שברה את השתיקה, אין  את הטעם של "שם". וכשניסיתי להבין מהו הטעם שאבד היא סגרה את המסך.

כל פגישה אתה התחילה והסתיימה באותו משפט: "כל המלחמה התפללתי לאלוהים שיהיה לי מספיק זמן לספר לאהובים שלי מה עבר עליי במלחמה. כשהסתיימה המלחמה היה לי כל הזמן שבעולם אבל לא נשאר למי לספר." במשפט הזה היא נימקה את העובדה שהיא הפנתה עורף לאלוהים המאכזב והתכחשה לקיומו. מיותר לציין שאני גדלתי בלי אלוהים בסביבה.

 כריכת "הקשה של הלחם" של הילה טימור אשור (צילום: יח"צ)

בגלל זה נרשמתי ללימודי תואר שני במכון שכטר במסלול אומנות ביהדות ומדרש. רציתי  להבין את העולם הדתי בו סבתא שלי גדלה. להכנס לנעליה. להבין את הקונפליקטים שהיא חוותה כשברחה מבית אביה האהוב, החסיד האדוק. רציתי להבין את המרד של הסבא שלא הכרתי, זה שעזב את הישיבה לטובת הבטחות העולם החדש והצודק של הקומוניסטים. למדתי זרמים ביהדות, מדרשים, הלכות בראי האומנות. יום אחד מצאתי את עצמי  בכיתה של המשוררת  חוה פנחס כהן בסדנת כתיבה יוצרת. התרגיל היה לכתוב על השיבה הביתה בהשראת שבים במקורות. הסיפור  שנולד לי  היה על מה שלא סיפרה לי סבתא. איך היא חזרה הביתה אחרי המלחמה עם הילד שלה, אבא שלי. ילד שנולד במלחמה. ילד שלא יודע מה זה בית. חזרה לבית ריק.

קראתי לסיפור ההוא "סיפורים שלא סיפרה לי סבתא". הבנתי שהסיפורים של סבתא שלי, הסתומים, הקצרים,  הם כמו מדרשים. שמותר לי לקחת משפט ולברוא ממנו עולם. התיישבתי לכתוב. כתבתי כמו דרשנית.

שדות נפרסו לי. גגות. אנשים, חלומות, כעסים, אהבות. סיטואציות. יכולתי להעניק זכר לקהילה שלמה שנכחדה.

במהלך  הכתיבה, יצאתי לתחקיר מעמיק של התקופה. בין היתר נפגשתי עם אשה שסבתא שלי הצילה אותה ואת אמא שלה. היא היתה ילדה קטנה וזכרה מעט. זכרה את  התיש שהשתולל. את בעל הבית האכזר ואת השרף שלעסו להפיג את הרעב. סיפרה על היום העצוב של סוף המלחמה ואיך  הן הגיעו למשרד של הועד היהודי. כל אחד רשם על 'צ'טלך', (פתק קטן, ביידיש)  את השמות של אהוביו אותם הוא מחפש. בתקווה קלושה שימצא אותם.

מכל שנות המלחמה, התמונה הזאת היא התמונה הכי חזקה שנצרבה בזיכרונה: קיר העץ של צריף הועד מלא באלפיצ'טלך.  ואת הרעש. רעש הפתקים המנופפים ברוח בשתיקה.

דימיינתי את סבתא שלי ניגשת לקיר הפתקים. שמעתי את רחש שתיקתם.  את מי היא חיפשה ראשון. אבא? אמא? איזה  משלוש עשרה האחים? דודים? בני דודים? היא רשמה גם את השמות של האחיינים? אני נכנסת בפרטים הקטנים. בעיפרון? עט? באיזה שפה כתבה? מאיפה היו לה כל כך הרבה פתקים? ונעצים? אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים אז הוספתי גם את שמו המפורש בפתק נפרד.

אלוהים.

שיחפש אותה.

הספר "הקשה של הלחם" מפר את שתיקת הפתקים. נותן חיים לאנשים מהפתקים ההם. אנשים שאין מי שיזכור אותם. מוציא  אותם  מהגטו של סיפורי שואה לעולם האהבה.

הילה טימור אשור (צילום: גולי ראובני)

**הכותבת היא במאית. מחברת הספר "הקשה של הלחם", דור שני




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה