השד של בית הספר

במשך חודשיים הוא נחר לו בשקט, ורק כשהוא הריח את המדוזה האחרונה של הקיץ, הוא זקף את הקרניים שלו והתחיל להציק לי: "נו, ילדה, סידרת כבר את הילקוט?"

23/07/2013
נאוה סמל קבלו עדכונים מנאוה
  • RSS
» נאוה סמל, מתוך האלבום המשפחתי

כל שנה, כשהתחילו לספור את החופש הגדול מהסוף, היה מתעורר בתוך הילקוט שלי יצור קטן שאני קראתי לו "השד של בית הספר". במשך חודשיים הוא נחר לו בשקט, ורק כשהוא הריח את המדוזה האחרונה של הקיץ, הוא זקף את הקרניים שלו והתחיל להציק לי: "נו, ילדה, סידרת כבר את הילקוט?".

כל החופש היה הילקוט זרוק מתחת למיטה. עור חום ודהוי, קצת קרוע, שעבר בירושה מאחי הגדול, אבל היה לו ריח מיוחד של הים והירקון. ביום שלפני תחילת הלימודים, כשהשד ראה שאני לא זזה, הוא התחיל להכניס בעצמו לילקוט את כל מה שעמד לעלות איתי כיתה.

ראשון הקלמר, הודיע השד בחגיגיות ודחף לילקוט קופסת עץ קומתיים, כמו אוטובוס מלונדון שעדיין לא הייתה בחלומות שלי. ובגלל שלא רציתי שהשד יבלבל את הסדר שלי, דחפתי אותו הצידה ושמתי בקומה העליונה של הקלמר עפרונות עם שפיץ מחודד, מחק חצי לעוס, ועט "גלובוס" שהיה אז שיא הקִדמה, כי אפשר היה ללחוץ מלמעלה וה"רֶפִיל" עם הדיו כתב למטה.

במגרה התחתונה של הקלמר הנחתי את הצבעים שלי. אילו טורקיז היה קיים אז, הייתי צובעת לשד את הקרניים, אבל הוא איים שהוא ילשין למורה.

בתא הקדמי של הילקוט שמתי מחברות "קוהינור", ככה קראו להן. סתם נייר חום, פשוט ומחוספס, ובגב המחברת, במקום ג'סטין ביבר ובר רפאלי, היה מודפס לוח הכפל שעד היום אני לא מצליחה לזכור.

לא שכחתי לדחוף לתא הפנימי של הילקוט מכנסי התעמלות עם גומי, כדי שהבנים לא יציצו, ושנות טובות עם "זהבים", שהיו הנצנצים של אז והזכירו שראש השנה מתקרב ותכף יש עוד חופש.

והכנסתי גם אבן ל"קלאס" שהיה המשחק שהייתי אלופה בו, ואת התיק אוכל מבד שהיתה מקופלת בו מפית מגוהצת שרקמתי בשיעור מלאכה לבנות.

"תראי מה שכחת", השד ניג'ס כשהוא מנפנף בקרניים שלו לעבר נרתיק הבד של החלילית. זה לא היה במקרה, כי מי רוצה לדעת ש"יונתן הקטן" יהיה השיא של הקריירה המוסיקלית שלו.

דחפתי פנימה גם מסטיק בזוקה עם "עתידות" שניבאו שעד גיל עשרים אגיע לירח, כלנית וחמציץ מיובשים לאוסף "פרחי ארצנו", מטבע של עשרה גרוש לקופסה הכחולה של הקרן קיימת ומחברת זימרה עם המלים של "אנו אוהבים אותך מולדת" שאף פעם לא הצלחתי ללמוד בעל-פה.

חשבתי שגמרתי. כדי לגרש את השד שרקתי את השריקה שאחי הגדול ואני משתמשים בה עד היום. אבל הוא לא נבהל וקרא לי בשם הישן שלי שהיה רשום על הילקוט. השם מלפני שהייתי אשה נשואה ואמא לשלושה, לפני המון המון לפני.

והשד של בית הספר הצביע גם על הכתובת של הבית שלנו, כדי שאם הילקוט יילך במקרה לאיבוד, אפשר יהיה להחזיר אותו הביתה בשלום. למרות שאני לא גרה בבית ההוא יותר, חזרתי לגור בשכונה הישנה, לא רחוק מבית ספר "יהודה המכבי" שגם הוא נסגר לפני שנים. אומרים שבשנת הלימודים הבאה יפתחו אותו שוב.

"היי, נאוה, שרק לא תישארי בחוץ", אמר השד והגיש לי את המפתח לבית, מחובר למחזיק מפתחות מחוטי ניילון צבעוניים קלועים לצמה. גם בזה הייתי אלופה ואפילו חשבתי שאם לא אצליח להיות סופרת, מחזיקי מפתחות יהיה העתיד שלי כשאהיה גדולה.

אני זוכרת איך לפני שסגרתי את האבזם של הילקוט שהריח המיוחד של הים והירקון נדבק בו, והיה לו גם ריח של אחי הגדול, הכנסתי פנימה את "ספר הזיכרונות" ורשמתי זיכרון לעצמי. "שלך לנצח, נשיקה במצח".

>> לתרומת ילקוט לילד שאין לו, סמסו עכשיו 5656 ותרמו 10 שקלים.

>> לאתר עמותת צמאון




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה