השדיים יכולים לחכות

כך נונה ד. למדה לאהוב את השדיים שלה ולהבין את כוחם האדיר על בני המין השני. אלא שלפעמים מרוב אהבה יתרה לאיבר הזה, הם מתחילים להתנהג כמו פעוטות, עם געגוע מטריד לתקופת הינקות

26/03/2013
נונה ד. קבלו עדכונים מנונה
  • בדואר
  • RSS
» כולה ציצים, מה הסיפור הגדול? (צילום: thinkstock)

שנים רבות החשבתי את שתי הגבעות הנישאות בחזית כל אישה מיותרות במיטה אך הכרחיות ומועילות בענייני דיומא נוכח עולם גברי. היחסים בינינו לא התחילו באהבה גדולה: זוג הגבשושיות שהלך והתפתח מתחת לחולצתי הקדים בזמן רב את שאר הבנות שהיו בכיתתי, מה שגרם לי להחליף את כל הלוק האופנתי שלי לחולצות הגבר המכופתרות של אבא שלי במידה אקסטרא-אקסטרא לארג' ולאמץ עמידת גיבנת כפופה – כלום מזה לא עזר לעכב את הבנים האכזריים מלגלות את הרצועה של החזייה בגב ולמתוח לי אותה להצלפה.

אל שדי סומך נופלים

נכון שהיום, אחרי השנים שחלפו מאז ובזכות גילי המופלג אני יכולה לשכתב את העובדות ההיסטוריות כאילו השנים והלידות אחראיות לצניחתה של המרפסת – אבל האמת רחוקה מכך אלפי CC, או לפחות בכמה סנטימטרים טובים – הזוג העלוב והעצוב שלי נכנעו מיום היוולדם לכוח המשיכה.

רק אלוהים יודע כמה שנאתי את גופי באותם ימים. בזבזתי שעות בבהייה מול המראה, משתוממת מכך שכפי הנראה אני הילדה היחידה עלי אדמות שמגדלת מלכתחילה זוג שדיים שפוזלים לכיוון הרצפה. והחזייה יימח שמה, אותה חזייה שסמכתי עליה שתסמוך נופלים, לא עמדה במשימה.

כעשר שנים מחיי ישנתי איתה לילה-לילה בתקווה שהיא תתקן משהו מהגנטיקה המחורבנת לה נידונתי, אך זו בתמורה רק חנקה לי את הסרעפת ולא הועילה במאומה לשתי הקטסטרופות שלא דמו לשום תמונת שדיים רימוניים ומוצקים שהכרתי מחוברות ה"בּוּל" שאבא שלי החביא בארגז המצעים שלו, או מחפיסת הקלפים המחרמנת עם תצלומים נועזים אש לאותה תקופה שהוצפנה לצד המגזין הלוהט דאז.

למי מכם שכבר כמעט ומחניק דמעה שעולה מהגרון אל זווית העין נוכח המסמך האנושי הטרגי הזה, אני אומרת: הוֹלְד יוֹר הוֹרִסֵס, אין צורך לבזבז כאן אפילו פיסת טישיו: מהר מאוד גיליתי את השפעתו של הפרונט המתפרץ על רוב הגברים שבוהים בו תוך כדי שיחה איתך כאילו דברייך שוליים ושדייך הם מרכז העניינים - ממוגנטים בעל כורחם אל מוקד המשיכה המרהיב הזה ששולח את דמיונם להפלגה מפתה בה הם ממששים, מועכים, צובטים ומתפלשים. ברור ששוב אני מסתכנת בסקילה מאורגנת בכיכר העיר על ידי פמיניסטיות סוללות דרך – נכון, יש משהו לא נוח בהתמודדות יומיומית עם מבטים נוטפי ריר, אבל אין דרך להכחיש את העובדות: פעמים רבות פילסו עבורי שתי הגבהות החצופות והמתריסות הללו מפלסות דרך ושימשו עזר כנגדי יותר מכל אביזר אופנתי אחר.


כעת, בסקירה לאחור של חיי הסקסואליים נתקלתי בלא מעט גברים שהיו מוותרים על האיבר הזה בגוף האישה, אבל הפעמים בהן נפגשתי תחת הסדינים עם אוהבי דדיים ריפאו אותי ואת נפשי מ"תסביך הנפילה", משום שהללו מעריצים את הזוג המלכותי בכל צורה ומרקם; קטנים או גדולים, מוצקים או רכים, שטוחים או שפיציים, זקופים או נפולים, בעלי עטרה בהירה או כהה, חתומים בפטמות זקורות או שקועות, פוזלים לצדדים או ממוקדי מבט - ובלבד שיינתן להם לינוק, ללקק, להתפלש וללוש בידיים מיומנות ובהנאה את הצעצוע הרך עם כפתור ההפעלה הנוקשה בפסגתו.

ואם בדבר ידיים מיומנות עסקינן אין רגע מתאים מזה לפנות לגברים הנוטים חיבה יתרה לגבעות ולמכורים לעמק החוצה את שתיהן: עם כל הכבוד (ויש כזה), ועם כל ההנאה הצרופה שמסמרת בגלי עונג (ויש כזאת), לעתים אתם נטפלים אל האיבר כאילו מדובר בדה-ז'ה-וו בו אתם חוזרים לינקותכם, מרוכזים באושר מטמטם בצעצוע המופלא ששייך לאמא, עד שמכלול האיברים האחרים מוזנח באופן פושע. שימו לב יונקים מגודלים שלי, אין כאן נוסחה אחת שעובדת על כולנו - עדין או נמרץ, ליטוף או מעיכה, יניקה או שאיבה - גם אם אתה מחשיב עצמך שֶׁד בתחום השדיים, כדאי שלא תשכח את הרגישות, התזמון וההקשבה לאישה שאתך, זה עלול להותיר אותך בדד ללא דד, וסופך שתיאלץ לעשות ביד.

>> לכל הטורים של נונה ד.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה