“הרשימה של ליזט”: פרק ראשון

צרפת, פרוץ מלחמת העולם השניה. ליזט נשארת לבדה בכפר נידח בפרובאנס ובעלה נשלח לחזית. היא מתגעגעת לחיי האמנות של פריז ומחליטה לצאת בעקבות החלום שלה. רוצים לקרוא עוד? מלאו את הפרטים ואולי תזכו בעותק עד הבית

01/12/2015
תרבות קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS

פרק ראשון מתוך "הרשימה של ליזט" מאת סוזן ורילנד

הדרך לרוּסיוֹן

1937

בלב המוני הנוסעים המתרוצצים כה וכה בחזית תחנת הרכבת של אביניוֹן, השליחים המדוושים על אופניהם העתיקים בין ילדים לבין עגלות רתומות לסוסים, ונהגי המכוניות הלוחצים בעוז על הצופרים, עמד אנדרה שלֵו ורגוע ואכל תפוח שקנה בדוכן הפירות. ואילו אני חגתי בדריכות סביב תיקי הבד, המזוודות והארגזים המלאים בכל מה שהצלחנו לקחת איתנו מדירתנו שבפריז, בכלי העבודה מהסדנה שלו, ובחלום חיי שהוקרב.

            “אתה בטוח שהגענו למקום הנכון?” שאלתי.

            “כן, ליזֶט.” אנדרה קטף עלה רחב מעץ דולב סמוך והניח אותו על אחת מאבני הריצוף. הוא נגע באפי באצבעו המורה ואז הצביע אל העלה. “הוא יעצור בדיוק כאן. על האבן הזאת. עוד תראי.” הוא לחץ קלות את ידי. “בדרום צרפת הכול קורה בקצב הנכון.”

            אבל התברר שבדרום צרפת האוטובוסים לא פועלים על פי לוח זמנים כמו בפריז. וגם לָאור יש כאן השפעה אחרת. כאן, האור צורב את העיניים, חודר לתוך פינות, מַעצים צבעים, מצית את עמוד השדרה. אלמלא האור הזה, לא הייתי מזהה את החֵן שנמצא כאן בכיכר החשופה הזאת שאינה כיכר של פריז, אבל החן ניבט מכל עבר – כתם צבע מנצנץ של אבות וסבים היושבים תחת עץ הדולב, חולצותיהם הלבנות נצבעות בגון הדרדר הכחול של השמים שפילס לעצמו דרך מבעד לעלי העץ, והגברים אוכלים שקדים מתוך שקיק נייר ומעבירים אותו מקצה אחד של הספסל אל קצהו האחר ובחזרה, אולי מדברים על זמנים טובים יותר. הם נראו שבעי רצון כשישבו שם כך, ואילו אני משכתי את ידי מידו של אנדרה, יצאתי לעוד סיבוב חסר טעם סביב ערמת המיטלטלים הצנועה שלנו והרגשתי את מבטו של אנדרה עוקב אחרי.

            “תראי אותם,” אמר אנדרה בשקט. “כל חברי ‘מסדר הכבוד של חובשי הבּרֶט’.” הוא הצטחק לנוכח שנינותו.

            בסופו של דבר קרטע לעברנו אוטובוס קטן דמוי קופסה, שריד דהוי מימים עברו שתחת מעטה של חלודה ניכר בו שפעם נצבע כתום, ונעצר בפליטת עשן בעוד גלגלו הקדמי מוחץ את העלה שעל אבן הריצוף. אנדרה הטה את ראשו ושלח אלי חיוך שהיה זחוח במידה נסלחת אבל גם רך ועדין.

            הנהג בעל הגוף ירד במדרגות בצעדים זריזים, כפות רגליו מופנות כלפי חוץ כפי שקורה בדרך כלל לאנשים עבי כרס המנסים לשמור על שיווי משקל. הוא נופף לעבר אנדרה ונקב בשמו, שלח את זרועו העבותה וטפח על גבו, ואמר שהוא שמח לראות אותו.

            “מה שלום פַּסקָל?” שאל אנדרה.

            “רוב הזמן הוא מסתדר מצוין. לואיז מביאה לו ארוחות, או שהוא אוכל איתנו.”

            הנהג קד לעברי בנימוס מופרז.

            “Adieu, מאדאם. אני מוֹריס, un chevalier de Provence. אביר הדרכים. אבל שימי לב, לא מוריס שֶבָלייה, אביר הבמה.” הוא קרץ לעבר אנדרה. “אשתך, היא יפה יותר מאֶלֶנור מאקוויטניה.”

            שטות מוחלטת. לא היה סיכוי שאשתף פעולה.

            האם הוא אמר Adieu במקום Bonjour? “Bonjour, מסייה,” השבתי כיאות.

            בגדיו שעשעו אותי –  הוא לא לבש חולצה, רק גופייה שהשתפלה בחזית וחשפה את חזהו השעיר, ועליה עניבה; אבנט אדום במקום חגורה; ראשו העגול חבוש ברט שחור. שיער שחור הסתלסל מבין בתי השחי שלו, פרט שיכולתי להסתדר בלעדיו, אבל אין מה לעשות, הודות לאחות מארי פְּיֶיר, ניחנתי בחוש חד לפרטים.

            הוא הניח כף יד על חזהו הבשרני. “אני מושיע עלמות במצוקה. Enchanté, מאדאם.”

            שלחתי לעבר אנדרה מבט של מצוקה. סבלתי מאוד ברגע ההוא, וכבר התגעגעתי בכל לבי אל החיים שהותרנו מאחור.

            “Vite! Vite! Vite!” הנהג נופף בזרועו סביב התיקים שלנו בשלוש תנועות זריזות, ודחק בנו לפעול מהר, מהר, מהר. “אנחנו יוצאים עוד שתי דקות.” ואז נעלם.

            “היה אפשר להסתפק ב-vite אחד, לא?”

            אנדרה עיווה את שפתיו בחיוך אירוני ואמר, “אנשים בפרובנס אוהבים לדבר בהפרזות. הם גם חיים בהפרזה. בייחוד מוריס.” אנדרה החל לערום את התיקים והארגזים שלנו. “הוא חבר טוב. אני מכיר אותו מאז שהייתי ילד, כשפסקל לקח אותי לבקר ברוּסיוֹן.”

            “בשביל מה האבנט האדום? “

            “קוראים לזה טָאיוֹל. האבנט מסמל את העובדה שהוא נולד כאן, בן פרובנס אמיתי וגאה.”

            חיכינו עשר דקות. שני גברים התיישבו באחורי האוטובוס. עד מהרה שמעתי נחירות מופרזות.

            האביר-מטעם-עצמו שב לבסוף בזריזות אל האוטובוס. “סליחה, סליחה. פגשתי חבר,” הוא אמר, ועיווה כל שריר ותו בפניו העגולים, אפילו את נחיריו הרחבים, לכלל חיוך שכולו תום לב, כאילו העובדה שפגש חבר מצדיקה כשלעצמה את העיכוב. הוא ניפח את הצמיגים במשאבה ידנית – בתנועות מופרזות, כך הבחנתי – והתניע את האוטובוס, שבתחילה נשנק במחאה ואז זינק לפנים תחת קמרון האבן המגשר בין שני צדי הדרך והסיע אותנו מזרחה אל עבר השדות.

            הדרך לרוסיון, בין שני רכסי הרים, הרי ווֹקלוּז מצפון והרי לוּבּרוֹן מדרום, הותירה אותי דבוקה אל החלון. מעולם לא הייתי בדרום צרפת.

            “עצור כאן!” הורה אנדרה. האוטובוס נעצר ברעדה ואנדרה זינק החוצה, קטף חופן פרחי לבנדר שצמחו פרא לאורך הכביש, עלה שוב לאוטובוס והגיש לי אותם. “ברוכה הבאה לפרובנס. אני מצטער שהפרחים עדיין לא הגיעו לשיא פריחתם הסגולה. ביולי הם פשוט ידהימו אותך.”

            מחווה מתוקה, מתוקה כמו הריח עצמו.

            “כמה זמן עוד נשאר עד שנגיע לרוסיון הזה?” שאלתי את הנהג כשיצאנו שוב לדרך.

            “ארבעים וחמישה קילומטרים יפהפיים, מאדאם.”

            “תראי. אני חושב שאלה שדות תות,” אמרה אנדרה. “את אוהבת תותים.”

            “ומלונים,” הוסיף מוריס באנפוף אופייני לבני האזור. “המלונים הכי טובים בצרפת גדלים כאן בעמקים של מחוז ווקלוז. ואספרגוס, וחסה, וגזר, וכרוב, וסלרי, וארטישוק – “

            “כן, כן,” אמרתי. “אני מבינה את העיקרון.”

            אבל הוא לא היה אדם שייכנע אל מול כן-כן. “ותרד, ואפונה, וסלק. ובמישורים הגבוהים יותר, עצי ההדר המפורסמים שלנו, הגפנים ומטעי הזיתים.”

            הוא ביטא כל הברה, אפילו את ה-e שבדרך כלל נותרת שתוקה בסופן של מילים מסוימות, ושפתו לבשה בשל כך אופי נמרץ, מעוטר וקופצני, בניגוד לדיבור הפריזאי, המחליק מעדנות.

            “מִשמשים. גם אותם את אוהבת,” אמר אנדרה. “את נכנסת לגן עדן.”

            “נחָש אחד, ואני עולה מיד על הרכבת בחזרה לפריז.”

            לא יכולתי שלא להודות שעצי ההדר, הכבדים מפריחות האביב, הדיפו ניחוח שמימי. הגפנים הצמיחו עלים ירקרקים-צהבהבים, פרגים אדומים עיטרו את צדי הדרך, והשמש נשאה עמה הבטחה לחום, שינוי מבורך אחרי חורף קפוא בפריז.

            אבל לחיות כאן במשך אלוהים-יודע כמה זמן – חששותי לא ידעו גבול. העובדה שנאלצתי לוותר  על אפשרות למשרה של מתלמדת בגאלֶרי לָאפוֹרג, הזדמנות של פעם בחיים לאישה בת עשרים נטולת כל השכלה פורמלית, כבר הציפה אצלי רגשות טינה. כשאנדרה החליט, בגחמה של רגע לכאורה, לעזוב את פריז ולחיות בכפר מרוחק רק מפני שסבו הפציר בו שיארח לו לחברה בעוד בריאותו הולכת ומתרופפת, הייתי פשוט המומה. הקלות שבה הוא זנח את משרתו כחבר באגודת בוני המסגרות, משרה יוקרתית למדי לבחור בן עשרים ושלוש, פשוט נשגבה מבינתי.

            פניתי אז בבכי לאחות מארי פייר ב”בנות החסד של סן-וַנסַן-דֶה-פּוֹל”,  בית היתומות שבו גדלתי, והתלוננתי שהוא קצר רואי ואנוכי, אבל היא לא הזדרזה לנחם אותי. “אל תהיי ביקורתית, ליזט. את צריכה לראות אותו באור הכי טוב שיש, לא הכי רע,” היא אמרה. והנה מצאתי את עצמי עכשיו מקפצת בדרכים בין ענני אבק, מתאבלת על כך שאני לא בפריז, עיר הולדתי, עיר האושר והנשמה שלי.

            בעקבות עצתה של האחות מארי פייר לנסות לראות את המצב באור חיובי, החלטתי לנסות לבדוק אפשרות חדשה. “סליחה, מסייה, בעיר הזאת שלך יש גלריה לאמנות?”

            “יש מה?” הוא שאל בקול צווחני.

            “מקום שבו מוכרים ציורים מקוריים?”

            הוא שאג בצחוק בריא שיצא היישר מהבטן. “לא, מאדאם. זה כפר.”

            הצחוק שלו הכאיב לי קשות. הכמיהה שלי לאמנות לא הייתה שטחית, ואף לא חדשה. גם בגיל צעיר מאוד, ההשתוקקות הזאת הייתה עזה ונוכחת בכל פעם שהתגנבתי לאולם התפילה ב”בנות החסד של סן-ונסן-דה-פול” כדי להביט בציור של המדונה והילד. למולו נמלאתי פליאה –איך ייתכן שבן אנוש, לא אֵל, מסוגל לברוא מחדש את המציאות בדייקנות שכזאת? הכחול העמוק של הגלימה שלבשה המדונה והאדום העשיר של שמלתה חיברו אותי, ילדה יתומה ונטולת פרוטה, לכל העידוּן והאצילוּת שבעולם; היופי הזה הצליח לעורר בי משהו חבוי עמוק כל כך, שהנחתי שהוא הנשמה שהאחות מארי פייר דיברה עליה.

            אנדרה טלטל את זרועי והצביע על מקבץ פרחי גרניום אדומים שנשפכו מעל גדות אדנית חלון בבית חווה בנוי אבן. “אל תדאגי. יהיה לך טוב פה, קטנה שלי.”

            בגלל הגרניום?

            “בטח שיהיה לה טוב,” נהם מוריס ממקומו מאחורי ההגה. “ברגע שהיא תתרגל ל-les quatre vérités.”

            ארבע האמיתות? “ומהן האמיתות האלה, מסייה?”

            “שלוש מהן את יכולה לראות ממש עכשיו.” הוא הסיר את כף ידו מההגה ונופף נפנוף כללי לעבר השדות שסביב, ובכך גילה יכולת מרשימה לנהוג ולהקשיב ולדבר ולהחוות בידיו והכול בו בזמן. מן הסתם הייתה זו מיומנות של מי שחי חיים מופרזים. “ההרים, המים, השמש.”

            בהחלט נכון. אור השמש צבע את השלג שבפסגת ההר שמצפון בלבן מסמא. הוא האיר את הנהר שמדרום בנקודות מרצדות של בוהק והפך את התעלות לסרטים ססגוניים בגוני כסף וירוק.

            “ומה האמת הרביעית, מסייה?”

            “אותה אי-אפשר לראות, אבל היא נוכחת בכל מקום.”

            “חידה. אתה מספר לי חידה.”

            “לא, מאדאם. אני מספר לך אמת. אנדרה, הוא יודע.”

            פניתי לעבר אנדרה, והוא הטה את ראשו לעבר החלון ואמר, “תחשבי ותסתכלי. תסתכלי ותחשבי.”

            בחנתי את הנוף וחיפשתי אחר נוכחות כלשהי.

            “זה קשור איכשהו לחומות האבן האלה?” הן היו למעשה רק שרידים של חומות, ערמות של אבנים שטוחות שיצרו מחסומים בעובי מטר כמעט, כמה מהם עם גומחות שנועדו, כך שיערתי, להצבת פסלונים של קדושים, אם כי לא ראיתי שום פסלון שכזה.

            “לא, מאדאם. את החומות האלה בנו בימי הביניים כדי לחסום מגפות.”

            “זה לא ממש פרט מרגיע, מסייה. גם החריקות האלה לא באמת מרגיעות. משהו לא-בסדר בבלמים שלך?”

            “לא, מאדאם. את שומעת את הרעש של ה-cigales, הציקדות. חרקים שמתחילים לצרצר כדי למשוך את בני הזוג שלהם ברגע שמזג האוויר מתחיל להתחמם.”

            ללא ספק משהו שאצטרך להתרגל אליו. ברושים עבי גזע צמחו לאורך הפאות הצפוניות של שדות הירקות. צלליהם המחודדים נמתחו לעברנו כאצבעות אפורות של מכשפות.

            הסתכלתי ימינה ושמאלה ושמתי לב לעוד דבר מה משונה. “למה בבתים שמצד ימין אין חלונות שפונים לכביש, אבל לבתים שמצד שמאל יש?”

            “עכשיו את מתחילה לחשוב. תסתכלי. לכולם יש חלונות בשלושה צדדים, אבל לא לכיוון צפון.”

            אבל למה? האם השמש קופחת חזק מדי מבעד לחלונות הצפוניים? לא. הרי היא מאירה מכיוון דרום, ומאירה רק מחצית מהבית. המחצית השנייה ודאי נותרת אפלולית וקודרת.

            כשביקשתי מאנדרה שייתן לי רמז, הוא אמר לי להביט בגגות. הם היו עשויים מרעפי טרה-קוטה מוארכים, צינוריים וחופפים באופן חלקי. אבנים שטוחות הוצבו בקצותיהם הצפוניים של הגגות.

            “רוח!” צעקתי.

            האיש שנחר באחורי האוטובוס התעורר בקול נחרה.

            “המיסטְרַל,” אמר מוריס בקול עמוק ומצטלצל. “רוח יבשה אבל קרה. הה, המיסטרל היא רוח פראית, מאדאם. היא מגיעה למשך שלושה ימים בכל חורף. לפעמים שישה ימים. לפעמים תשעה.”

            “אל תשלה אותה. הרוח מגיעה גם בסתיו ובאביב.”

            “זה כמעט כל השנה!” קראתי.

            מוריס הסביר שההר הגבוה ביותר מצפון הוא ההר הדרומי ביותר של האלפּים. רוחות המיסטרל מפלסות את דרכן דרומה מסיביר, מזנקות מעל האלפים עד למוֹן וַנטוּ, שאותו הוא כינה “הענק של פרובנס”, ואז מגיעות הנה.

            “באמת קוראים לו ‘הר הרוחות’?”

            “כן. אם תסתכלי על עצי הזית, אולי תשימי לב שהם נוטים דרומה.”

            חלפנו על פני כמה שדות ירקות שעבדו בהם חקלאים. “גם האיכרים הזקנים נוטים דרומה,” אמרתי.

            לא נורא, תמיד אוכל פשוט לא לצאת מהבית שלושה ימים, נכון? אבל מה עם תשעה? למרות כוונותי הכנות להיות רעיה צייתנית, הסיבות שבגללן המקום לא ימצא חן בעיני הלכו והתארגנו במחשבותי ברשימה סדורה:

1. רוח קרה במשך תשעה ימים רצופים.

2. מחצית מהבית נשארת תמיד חשוכה.

3. המקום הוא לא פריז.

שני הגברים שבאחורי האוטובוס ירדו בכפר קוּסטֶלֶה. קצת לאחר מכן נגמרה המדרכה, וקשישה שעמדה לצד הכביש, בקדמת בית חווה, נופפה בתזזית בשתי זרועותיה.

            “אהה, הגברת-במצוקה הראשונה שלי!” מוריס בלם את האוטובוס בלימה מטלטלת וירד במדרגות כדי לעזור לה לעלות. “Adieu, מאדאם.”

            “לא, מוריס, לא. אני לא עולה,” היא אמרה. “רק קח את הברווז שלי ותביא אותו למאדאם פּוֹטיֶיה בלֶז אַמבֶּר. היא תחכה ליד עץ הזית שלה.”

            “איזה ברווז?”

            “תצטרך קודם לתפוס אותו,” היא אמרה.

            המכלאה הייתה מכוסה ברשת תיל, ועל כן נאלץ מוריס להשתופף כדי לנסות ללכוד את היצור. מוריס ניסה כמיטב יכולתו לדלג על אזורים מלאי בוץ או לשלשת של ברווזים, זרועותיו הבשרניות פרושות לצדדים, רגליו העבות והקצרות מפושקות רחב, עקביו צמודים כמו עקבים של ליצן בקרקס. פניו האדימו והוא נופף בברט שלו כדי לדרבן את הברווז להתקדם לפינה, ובינתיים אמר בקול משדל, “בוא לאבא.”

            אנדרה ירד מהאוטובוס בזינוק כדי להושיט לו עזרה. עכשיו, כשאנדרה חסם כל ניסיון של הברווז להימלט, השליך מוריס את מלוא כובד משקלו על הברווז, ומיד נשמע גִעגוע נואש מתחת לבטנו עד שהברווז הכעוס הצליח להשתחל החוצה, היישר אל זרועותיו הפרושות של אנדרה.

            האיכרה קשרה בתנועות מיומנות את כנפי הברווז אל גופו וכרכה את החבל סביב שתי כפות רגליו. אנדרה העלה את הברווז ההמום אל האוטובוס, ושם הוא קרס אפיים ארצה. אנדרה יישר אותו ואמר, “תיהנה מהנסיעה. הנוף נהדר.”

            מוריס קשר את קצה החבל אל רגלו של אחד המושבים ונקש על ראשו של הברווז האומלל באצבעו המורה. “אתה הולך ישר לתנור, אז תשלים עם גורלך כמו גבר,” הוא אמר לו.

            הברווז גִעגע.

            “העלבת אותו,” אמרתי.

            מוריס תיקן את עצמו. “אה, כמו ברווז.”

            בהמשך הדרך נופפה לנו אישה כבודה למראה, לבושה סינר ומטפחת לבנה.

            “הנה, מצאת עוד גברת במצוקה,” אמר אנדרה.

            מוריס עצר את האוטובוס ופתח את הדלת. “Adieu, מאדאם. לשירותך.” הוא הושיט לה את הברווז מבעד לדלת הפתוחה.

            היא אחזה בו בשתי ידיה. “החבר הזה יהפוך בעוד כמה ימים לפָּטֶה דה קנאר. אני אשמור לך קצת. אשתך עדיין רוצה את הנוצות?”

            “כן. בשביל כרית. Adieu, מאדאם.”

            והאוטובוס חזר לפעולה בקול קרקוש.

            “למה אתה מברך אנשים ב-Adieu ולא בבּוֹנז’וּר?” שאלתי.

            הוא משך בכתפיים. “תחשבי על המשמעות של à Dieu, מאדאם. ככה מאחלים בפרובנס לאדם שילך בדרכו של אלוהים, גם כפוגשים אותו וגם כשנפרדים ממנו.”

            תשובה מספקת, אם כי חשדתי שיש עוד דברים שבפרובנס עושים הפוך.

            עצרנו וחיכינו עד שנערה שהצליפה בענף ערבה על כמה עִזים חצתה את הכביש, ואחר כך חצה אותו גם קשיש שערם ענפים שבורים על עגלתו הרתומה לחמור – תמונה ציורית, מתאימה ליצירת אמנות.

            הדרך התפתלה תלולה ומזוגזגת בינות לטראסות של מטעים. מוריס ציין שהעצים הם עצי אגס. זה העלה שוב בזיכרוני את אולם התפילה בבית היתומות. אגס מוזהב הונח, לבדו, על המעקה שנראה בקדמת הציור. אינספור פעמים שאלתי את האחות מארי פייר למה הוא נמצא שם, אבל היא מעולם לא ענתה. היא רק אמרה שאני צריכה לאהוב את הבתולה מרים, ואז לא אתגעגע לאמא שבקושי זכרתי. תשובתה מעולם לא השביעה את רצוני. כשגדלתי, התרשמתי שמרים שקועה במחשבותיה שלה ואינה שועה אל הילד שבזרועותיה. ההערכה הזאת נבעה אולי מכך שאמי נטשה אותי, לאו דווקא מכוונתו המקורית של האמן.

            זה היה רק העתק, אבל את הציור המקורי צייר אמן איטלקי ששמו ג’ובאני בֶּליני, מה שנסך עליו נופך אקזוטי עוד יותר. באולם התפילה היה רק ציור אחד. בשבילי זה הספיק.

            קולו של מוריס, שהשמיע קללה כלשהי בעודו מעביר הילוך, העיר אותי מחלומי בהקיץ. ממש מתחת לכפר הררי שמעליו מתנשאות טירה וכנסייה הוא הפעיל את הבלם.

            “רוּסיוֹן?”

            “גוֹרְד,” הוא תיקן. “יש כאן משהו שאני צריך להעביר.”

            חיפשתי סביב בתוך האוטובוס. “מה אתה צריך להעביר?”

            “פַּסטיס. מהכוס לגרון שלי. זאת השעה הראשונה של האפריטיף. בואי. אני אחנוך אותך, מאדאם.”

            טיפסנו בשביל ארוך של מדרגות אבן בגדלים שונים עד לבית קפה שבכיכר המרכזית. מוריס בירך את האנשים שהכיר בעוד ברכות adieu והזמין פסטיס לכולנו. הכוסות הגבוהות והצנומות הכילו רק סנטימטרים אחדים של נוזל צלול, בהחלט אכזבה, עד שמוריס מזג מים לכוסו והפסטיס נעשה עכור.

            אנדרה הכין את המשקאות שלי ושלו. “אה,” הוא מלמל. “אחד מתענוגות הדרום. חיכיתי לזה.”

            “Santé.” מוריס הרים את כוסו ולגם, ואז ניגב בקפידה את שפמו המטופח ואת הקווצות הקצרות של זקן התיש הלבן שלו, שלמרבה הפליאה לא תאם את גבותיו הסמיכות והשחורות.

            “יש לזה ארומה נהדרת.” לגמתי קצת, ואז עוד קצת, ואז הרבה.

            “טעים לך?” הוא הרים את גבותיו. “השילוב של האניס ושאר צמחים?”

            “מאוד טעים.”

            “תיזהרי, ליז,” אמר אנדרה. “זה משקה ערמומי. תמזגי עוד מים אם את מרגישה… ” הוא סחרר את ידו בעיגול.

            “זה הולם אותך והולם את מזג האוויר,” אמר מוריס. “משקה אמיתי של פרובנס.”

            “ואתה אביר אמיתי של פרובנס, מסייה. אבל בבקשה, תגיד לי מהו שם המשפחה שלך.”

            “שֶוֶוה, מאדאם.” הוא הציב את כף ידו באוויר כשהיא פונה למטה, בגובה של כמטר מעל הרצפה. “Un petit chevalier,” הוא אמר – אביר קטן – וצחק לנוכח בדיחתו שלו.

            כשירדנו לאורך שביל המדרגות עד לאוטובוס, הרגשתי מין סחרחורת נעימה.

            “תחזיק אותה, אנדרה. המדרגות האלה מסוכנות.”

            “אני מחזיק. אני לא אעזוב אותה לעולם.”

            “סבא שלך, פסקל, יכעס עלי נורא אם אביא אותה לרוסיון עם נקע בקרסול. כשהחברים שלי יגלו שהבאתי פריזאית לגור ברוסיון – אוֹ לָה לָה! – הם יהיו כל כך גאים. אבל באמת מעניין – יש סיכוי שפריזאית תצליח אי-פעם להיות בת רוסיון אמיתית?”

            האם יש פריזאית שבכלל תרצה בזה?

            “תלוי כמה נאהב אותה,” אמר אנדרה כשעלינו על האוטובוס.

            “אני? אני אוהב אותה כבר עכשיו!” הצהיר מוריס.

            “אתה באמת מאוד חביב, מסייה. הכפר הזה שלך קרוב?” שאלתי.

            “רק יורדים כאן ושוב עולים. חפשי חרמש שתקוע בעמוד של גדר.”

            קיפצנו לדרכנו לאורך כקילומטר ואז הבחנתי בקבוצה משונה של בקתות אבן בצורת כוורת דבורים. “אני מקווה שזה לא רוסיון,” אמרתי בצחקוק. “או שכן?”

            “לא, מאדאם. אלה רק בקתות בּוֹרי. יש כאלה בכל מחוז ווקלוז. יש כאן בקתות שאומרים עליהן שבנו אותן אלף שנים לפני ישו. יש כאלה שאומרים שאלפיים. אלה נשמרו טוב יותר משרידים במקומות אחרים, ולכן חושבים שהן חדשות יותר.”

            בסופו של דבר ראיתי את החרמש המבצבץ מתוך עמוד כמו פסיק עצום ממדים. “למה הוא תקוע כאן?”

            “הוא מחכה לבעלים שלו, שהשאיר אותו כאן לפני כמה שנים.”

            “חרמש מאוד סבלני. לא קצר רוח כמוני.”

            זה לא היה מדויק. לא הרגשתי דווקא קוצר רוח. הרגשתי פחד. ידעתי שייתכן בהחלט שלכל היותר אצליח לפגוש כאן אמנים עממיים שמגלפים ברווזים בירידים כפריים. פניתי אל אנדרה. “איך נשרוד במקום שאין בו גלריה?”

            “אני יכול לעבוד בעבודה אחרת.”

            “לא התכוונתי להישרדות במובן הזה.”

            “אבל ליז, את תחיי בתוך גלריה. שבעת הציורים של פסקל.”

            מעולם לא ראיתי אותם. פסקל עזב את פריז וחזר לרוסיון עוד לפני שפגשתי את אנדרה. שמעתי רק סיפורים. האם הציורים האלה יפצו ביום מן הימים על אובדן האפשרות לעבודה מהנה בגלריה בפריז? ממש הרגשתי איך החלום הזה מתכווץ לכדי חנות קטנטנה כאן בכפר: “החנות של ליזט: נוצות ברווז ופטה”. ובינתיים, מסייה לָאפוֹרְג יכשיר מישהי אחרת להיות העוזרת שלו, ואני אתקע כאן ואיאלץ לטפל בזקן שאני אפילו לא מכירה.

            אנדרה נעשה שקט וחסר מנוחה. הנחתי יד על ירכו.

            “פסקל בנה לי רכבת כשהייתי ממש ילד קטן,” מלמל אנדרה. “מעץ, זאת הייתה רכבת מעץ. למדתי לספור בעזרת הרכבת הזאת. בכל פעם שהוא הכין לי קרון חדש, הוא לימד אותי מספר חדש. הוא גילף את המספרים על הקרונות. הוא יזכור את זה. יש לו זיכרון מצוין.”

            “איזה סיפור מקסים.”

            אחרי שתיקה קצרה הוא אמר, “אני רק מקווה שהוא לא איבד את המרץ.”

            אחזתי בידו. “גם אני מקווה.”

            עד מהרה ראיתי במרחק את מה שאנדרה תיאר – כפר בצבעי צהוב-אוכרה, אלמוג, אדמדם וּורוד-סלמון, נטוע בראש הר ומוקף יער אורן בצבעי ירוק עמוק, כל בתיו, בצבעים חמים והרמוניים, מתנשאים עד לפסגה כמו פירמידה של לבנים, כאילו חיים בהם סנדקים קסומים, פיות סנדקיות וילדים-שדונים. תחתיו, באותם צבעים עצמם, תמכו בו צוקים מחורצים ופסגות דמויות אצבעות מיובלות, והכול יחד נראה כמו ממלכה קסומה מאגדת ילדים, מהממת ביופייה.

            “Voilà, מאדאם!” הכריז מוריס. “הנה הוא לפנייך – הכפר רוסיון, פנינת אזור רוסיון, פלך גוֹרד, נפת דַ’אפְּט, מחוז ווֹקלוּז, חבל פרובנס, אומת צרפת” – וכל זאת נאמר בגאווה של פטריוט. הרגשתי שמרצו מפיח בי רוח חיים.

            צחקתי. “פסקל בהחלט בחר לו מקום שקשה להגיע אליו.”

            “בגובה שלוש מאות מטר,” אמר מוריס. “הוא לא בחר אותו. הוא נולד כאן. בדיוק כמוני. מי היה מאמין, כשלקחנו את המכושים של האבות שלנו והלכנו לעבוד במכרה האוכרה, שיום אחד הוא יהיה חובב אמנות, אוהד מושבע של ציורים, והוא יביא איתו הביתה אוסף אמנות. מפריז, לא פחות.” הוא הניד את ראשו בתדהמה. “כזה הוא פסקל. אבל לא משנה כמה דברים מופלאים הוא ראה בפריז, אני עדיין יכול להשפיל אותו עד עפר במשחק בּוּל[1].”

            אנדרה צחק. “הוא אומר את אותו הדבר עליך.”

            באשר לרשימת הדברים שדווקא כן ימצאו חן בעיני ברוסיון, עד כה מצאתי רק שניים שהייתי בטוחה בהם: מוריס ופסטיס.

            “אה, כן, מאדאם יקרה. אני מניח שיש עוד אמת אחת מעבר לארבע האמיתות. אהבה. אנחנו חורקים שיניים, אנחנו מתלוננים, אנחנו רוטנים, אבל אנחנו אוהבים, אהבה שהיא עזה יותר מפרצי המיסטרל. עוד תראי.”

מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

***

רוצה לקבל עותק של “הרשימה של ליזט” עד הבית?

מלאי את הפרטים בטופס המצורף ואולי תהיי בין הזוכות

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה