פנינו אל השמש העולה

"הקיבוץ" היא סדרה מרתקת שמשלבת בין ההיסטוריה של הקיבוץ לבין האנשים שחלמו את החלום והאנשים שניפצו אותו. עינת שגיא, קיבוצניקית לשעבר, לא מתגעגעת

08/12/2011
עינת שגיא קבלו עדכונים מעינת
  • בדואר
  • RSS
»

בתחילת הפרק הראשון של הסדרה "הקיבוץ", שעולה הערב בערוץ 1, אומר מודי בר-און, יוצר הסדרה, "הלוואי ויכולתי להיות כאן לא עכשיו, לפני מאה שנה וקצת". הלוואי וגם אני, שנולדתי וגדלתי בקיבוץ מצובה, יכולתי להיות שם כדי לעצור את ה"רעיון הקיבוצי" עוד לפני שהתפתח לכדי מה שכעבור כמה עשרות שנים יתברר כלא הגיוני, שלא לומר מעט מופרע.

"הקיבוץ" היא סדרה דוקומנטרית, המספרת את סיפורו של הקיבוץ מראשית ימי החלום הסוציאליסטי וריקודי ההורה הסוערים ועד לימים אלה, שבהם רוב הקיבוצים השאירו את האידיאולוגיה והחזון מאחור וחיים כאחרון ה"עירניקים".

הסדרה מחולקת לארבעה פרקים: לידתו של הרעיון הקיבוצי וגיבוש אורח החיים הייחודי, הקיבוץ כחוד החנית של המפעל הציוני והתרבותי, המשבר שהוביל לפילוג פוליטי בתוך הקיבוצים עצמם, והסוף – המשבר הערכי שעוברים חברי הקיבוץ אל מול "העולם שבחוץ" והשינוי שעובר הקיבוץ בעקבות משבר זה.

נתחיל מההתחלה. בתקנון של קיבוץ דגניה נכתב: "בכל חיינו מכניסים אנו קומונה, ובחינוך אנו סותרים אותה? הילדים הם רכוש כללי וחינוך כללי אנו צריכים לתת להם". וכך אכן היה. לא היינו דני, דורון, גילה, דלית ועינת. היינו איבר בתוך גוף שנשא שם קצת פחות פרטי: כיתת עופר, רימון, אילנות, סנונית ואלון. אינטימיות ופרטיות לא היו חלק מ"השיטה". והשיטה אמרה שכיתה זה בנות ובנים ביחד, כולל הכל – ישנים יחד, מתקלחים יחד, אוכלים יחד, לומדים יחד. האינדיבידואל איננו קיים.

כל קשר בינינו לבין ההורים היה מקרי בהחלט ועמד על ממוצע של כמה שעות שבועיות, שלעולם לא כללו ביקורים ספונטניים על בסיס ביקור ילדה מתגעגעת או ילד חולה או כל סיבה אחרת שאינה במסגרת התקנון. כשאמא שלי רצתה לקחת את אחותי הגדולה לבקר את סבתא שגרה בעיר, היא נאלצה לבקש רשות מהמזכירות (הרשות המחוקקת והמבצעת).

>> לקטע מתוך הסדרה וראיון עם מודי בראון

ולמרות זאת, משהו בשיטה סחף אותם והם נשארו בקיבוץ. נשארו במקום שבו בכל ערב סדרן העבודה מחליט איפה יילכו לעבוד למחרת בבוקר – פמיניזם לא היה אז באופנה והנשים נשלחו לעבוד במטבח, בחדר האוכל, במחסן הבגדים או בבתי הילדים, ולקח הרבה שנים עד שקמה האישה הראשונה שאמרה "אני הולכת לעבוד בשדה" והלכה לעבוד בשדה.

היתה מחשבה שכולם עושים הכל, אותו חבר שהוא מנהל יעשה גם תורנות כביסה. אז זהו, שלא ממש. כבר מראשית דרכו של הקיבוץ, גם אם בחרו לתת לזה שמות מעודנים, היו מעמדות.  בקיבוץ שלי היו מעמדות מאוד ברורים בין הייקים, שהגיעו ראשונים, לבין ההונגרים שבאו אחריהם. ומי שרוצה לראות את זה גם היום מוזמן לבקר בבית הקברות של הקיבוץ ולראות איך ההפרדה המשיכה איתם גם אחרי מותם.

עם השנים, הגדר שעליה מדבר אסף ענברי בפרק האחרון, אותה גדר סביב הקיבוץ שהגנה עליהם מכל מה שרע בעולם ומכל מה שלא נועד להם, אותה גדר התחילה להתפרק וחברי הקיבוץ גילו שהעולם שמעבר לגדר הוא כן אופציה.

החברים התחילו לחפש עבודה מחוץ לקיבוץ, הכסף הגדול משך אותם, ומיום ליום הם רצו יותר, עד שהגדר שעטפה את הקיבוץ הפכה להיות סמלית לחלוטין. ענפי הקיבוץ כבר לא הביאו את הכסף הגדול לקיבוץ והמפעלים הגדולים שמהם התקיימו החברים נסגרו אחד אחרי השני והביאו למפולת כלכלית.

לקיבוצים מונו מנהלים חיצוניים וכל ענפי המשק עברו לידיים חיצוניות, מי שלא היה בו צורך נאלץ לחפש לעצמו פרנסה חדשה, מה שיצר קושי רב בקרב נשים וגברים שלא היה להם מקצוע והיה להם קשה למכור את עצמם לעולם שבחוץ.

מצד שני, הפיכתם של הקיבוצים ל"קיבוצים חדשים", שבהם כבר לא כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו אלא כל אחד ומה שיש לו, או אין לו, הביאה את בני המשק שעזבו את הקיבוץ בגלל השיטה לחזור הביתה.

"הקיבוץ", חמישי, 21:45, ערוץ 1




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה