הצרות שעשיתי להוריי

נדמה לכם שהמתבגרת שלכן מתנהגת איום ונורא? נסו להיזכר מה עוללתן אתן להוריכם כשהייתן בגילה. הבלוגרית גאיה הראל ואמה משחזרות את ימי התום הפרועים

23/08/2012
gaya harel קבלו עדכונים מgaya
  • RSS
» בכל דור הילדים מרגיזים וההורים מתעצבנים. צילום: Thinkstock

גרסת הבת:

בזמן האחרון אני שומעת הורים למתבגרים שמקטרים. ועל מה לא: שהילדים שותים אלכוהול, חוזרים מאוחר, לא אומרים עם מי הם הולכים ומתי הם חוזרים, ואוי ווי:  הלבוש של הבחורות. מעבר לזה, מבריזים מביה"ס, לא מכינים שיעורים, "מנפנפים" את ההורים בשיחות טלפון, או עושים טובה שהם עונים בהברה אחת, במקרה הטוב שתיים, במקרה האוטופי - במילה.

ובכן, אני הייתי שם. עשיתי את כל אלה ועוד: יצאתי עם נערים, ואחר כך עם בחורים שעדיף להדחיק אותם. הברזתי מבית הספר, גם הועפתי פעמיים-כי-טוב.

ולמרות הכל סיימתי עם ממוצע 95 בבגרות, יש לי תארים אקדמיים, השלישי בדרך, נשואה לבעל למופת שכל אם היתה שמחה בו וילדים, שתאמינו לי וצקצקו בלשונכם כאוות נפשכם, לעולם לא יעשו לי את מה שעשיתי להוריי. כי אני, גבירותיי ורבותיי ההורים, למדתי, ולימדתי, על בשר הוריי את כל הטריקים שכתבו, נכתבו וייכתבו. אז צקצקו בלשונכם, אבל אותי ילדיי לא יוכלו להפתיע או לסדר. אני מחושלת וחותמת כאן ועכשיו: כי למרות היותם קטנים עדיין, הם לא יוכלו עליי.

ולמרות הכל, ולמרבה "ההפתעה" יצאתי מוצלחת יותר או לכל הפחות כמו כל חנון שלמד היטב, שלא שתה או בילה או החסיר שינה מהוריו, ובטח לא סולק פעמיים מבית הספר – שאגב, אחרי כמה שנים הציעו לי להיות בו מורה. לי. אני ההוכחה לכך שלא כל מי ש"מתפרע" פוגע. אני ההוכחה שגם "כשלא הולכים רק על הקווים", אלא יורדים מהם בשלב מסויים, יכולים להצליח. המזל שלי, כנראה, הוא שבזמן הנכון חזרתי ללכת על הקווים או במילים אחרות - בתלם. איך עושים את זה? ובכן, כל שנדרש: זוג הורים לא היסטריים מדי, לא מגוננים מדי וליברליים במידה. לכן, ביקשתי מאימי היקרה שתספר את הגרסה שלה. רשות הדיבור לאימי.

גרסת האם:

"אמא", נשמע קול נחוש מעברו השני של הקו, "יש לי משימה בשבילך. אני כותבת על גיל ההתבגרות מנקודת מבטה של הבת, ואני צריכה את הצד השני של המטבע, איך נראו מעללי גיל ההתבגרות שלי מנקודת מבטך כאם".

אוי גוואלד, אמרתי בליבי, הרי כבר אמרתי "ברוך שפטרנו" ולמה לי בכלל לחזור על זה? מה את רוצה, לשמוע מה עשית לנו כשהיית בבית הספר? כמו שאומר הפתגם: כן, עשית, והשיעורים לא היו קלים בכלל. שהיה לי כייף? לא בטוחה, זה היה מסלול הישרדות לא פשוט, ואני בטוחה שאני לא מחדשת לאף אחד שום דבר. אצל אחדים,  זה יותר קל אצל אחרים יותר קשה, ואצל אחרים, כמונו, זה היה כמו לטפס על האוורסט ללא אימון מוקדם. סוג של התמודדות. מה שבטוח, אני לא מצטערת, ואם היו שואלים אותי אז כן, הייתי עוברת זאת שנית. אולי מתנהגת אחרת. כי כשמדובר בך, השמים הם גם לא הגבול, בתי היקרה. ואם ישאלו אותי איך הייתי, אסתכל עליך ואומר שאת מבחני הבגרות האלה עברתי בהצטיינות.

מחבק, מריח ורץ להודיע לי

בכל יום שישי נהגה בתנו לצאת לבלות. זה הגנים שלך, האשמתי את בעלי שהיה בליין ידוע. היא לא דילגה על אף דיסקוטק, בר או בית קפה. תמיד חשבנו, שמגיע לה ליהנות בסוף השבוע. למה לא?  לקראת היציאה נשלפו השטרות והגב’ מיהרה לתחנת המוניות. אני הייתי הולכת לישון, אבל בעלי היה מתמקם על הכורסא בסלון וממתין. במשך שעות.

למי שלא הבין: מדובר בשנים שעדין לא היו לנו טלפונים סלולריים, אך גם אם היו לא בטוח שהיינו מקבלים תשובה. אמא, תפסיקי להיכנס לי לווריד, היא  הייתה אומרת. בעלי היה יושב שעות ומחכה, ספק מנמנם, ספק ערני וב"היכון". כשהגברת היתה מגיעה לדלת, בדימדומי הבוקר, הוא מיד היה מחבק אותה, ומריח. אם היה החשד עולה באפו, מיד היה כתבנו לענייני אסונות – הכינוי שקיבל ממני לאור התנהגותו - רץ לחדר המערכת, חדר השינה שלנו,  ומודיע לי, שאתעורר מיד ואצא לפעולה. אבל עד שהייתי מתנערת משינה, הגברת היתה מסתגרת בחדרה, ואנחנו היינו נשארים בחוץ. מתווכחים עד שהגיע יום השישי הבא.

באחד מימי שישי בהם הילדה  יצאה לבלות, קרה הדבר: בשעה 5 לפנות בוקר העיר אותי בעלי, הגשש בלש, "היא לא הגיעה עדין", דיווח לי. שעה מאוחר יותר כבר טילפנו למשטרה. "אתם מחכים לילדה?", שאלו אותנו שם, "אתם לא היחידים". וסגרו.

כל אותו בוקר התעננו. "איפה היא? למה לא הודיעה? מה כבר ביקשנו? למה לעשות לנו כזה דבר?", אמרנו זה לזו. עד שבעלי זיהה את הילדה, את מכנסי הג'ינס שלה, ליתר דיוק, במרפסת של השכנים ממול.

אני לא זוכרת אם היה לסיפור המשך חינוכי בדמות של עונש, בטוח שהייתה הטפת מוסר -  שעזרה לכפרות, כמו תמיד, אבל לפחות היא הייתה בריאה ושלמה. וכך כל יום שישי בערב היינו מברכים מחדש את מזלנו שהילדים חזרו הביתה בריאים ושלמים. ושוכחים את פרפורי הלב הנלווים לכך.

והיו גם בחורים...

וכמובן היו גם הבחורים!! איזה מגוון!! כמו כל אם פולניה הייתי עומדת בפינת הפרוזדור ומציצה במי שמגיע. קשה היה להבחין כי מיד בהגיע הבחור הוא היה נחטף לחדר או החוצה. לא אכחיש, היו כאלה שעברו את הבקורת של האם הפולניה, כמו הסטודנט למשפטים עם הקוקו, או הטייס. אבל היו גם גרועים, כל מיני נערי שוליים עם עגילים באוזן ובכל מיני מקומות אחרים. ואני הייתי מסתכלת עליהם מודאגת ושואלת את עצמי איך אעמוד מתחת לחופה עם בחור שיש לו עגיל באף או בגבה.

כשאני כותבת שורות אלה אני זוכרת את דבריה של אימי כשהרגזתי אותה בגיל ההתבגרות. היא נהגה  לומר, ולא פעם אחת אלא פעמים רבות "כשהילדים שלך ירגיזו אותך, אל תבואי אלי לבכות, כי אני אשמח".

כנראה שזה גורלו של כל דור: הילדים מורדים ומרגיזים ואנחנו ההורים מתעצבנים, אבהל לא היינו מוכנים להחליף אותם בעד שום הון שבעולם. וכך, בכל פעם שמזכירים לי את גיל ההתבגרות מיד עולה בדעתי הספור הזה, שיש בו את כל המרכיבים המאפיינים. לימודים או בילויים, לא שמים על ההורים, למה להודיע, ומה הם דואגים לי כמו לילד קטן?

ביתי, רק אם תהיי שם  תביני, רק כאשר תעמדי מול ילדיך כשיגדלו והם  יעשו לך "ככה וככה" וגם ככה, כפי שהטיבו לומר הגששים, רק אז אולי תדעי מה המשמעות של גיל ההתבגרות להורים.

לבלוג של גאיה הראל




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה