”הצל של אמי” / פרק 1/ ניקולה סקוט

”הצל של אמי” הוא סיפורה הנוגע ללב והמסתורי של ילדה שאבדה, סודה של אם וקיץ מושלם אחד שעיצב את גורלה של אישה אחת. אנחנו מחלקים עותקים אז אל תפספסו!

05/09/2017
תרבות קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS

השנה היא 1958. אליזבת נשלחת מביתה שבפרוורים להרטלנד האוס, בית חוף מקסים במחוז סאסקס שבאנגליה, כדי לחסוך ממנה את ימיה האחרונים של אמהּ הגוססת. במרוצת הקיץ האידילי ושטוף השמש בסביבה הנהדרת אליזבת מכירה חברים חדשים ומוכנה להתאהב, אך אין מי שיזהיר אותה שחלומות עלולים להיות מסוכנים.

כעבור כמה עשורים, אדי, בתה הבכורה של אליזבת, המומה כשזרה בשם פיבי מתדפקת על דלתה ומבשרת לה כי יש להן אם משותפת. אדי, המתקשה להאמין, פונה אל אביה, וכך נודע לה שכל מה שחשבה שהיא יודעת על אמה, שנפטרה לא מזמן, בשקר יסודו. שתי האחיות יוצאות למסע מרגש בזמן שבמהלכו ייחשפו לנשים שוברות מוסכמות, לאבות שתלטנים, לרכילות ולשערוריות, ויגלו את האמת המדהימה על אודותיה של אמא שלהן.

”הצל של אמי” הוא סיפורה הנוגע ללב והמסתורי של ילדה שאבדה, סודה של אם וקיץ מושלם אחד שעיצב את גורלה של אישה אחת.

* ניקולה סקוט נולדה בגרמניה, למדה ספרות אנגלית ואמריקאית ועבדה במשך למעלה מעשור כעורכת ספרותית בניו יורק ובלונדון. כיום היא מתגוררת עם בעלה ושני בניהם בפרנקפורט. הצל של אמי הוא ספר הביכורים שלה.

 רוצות לזכות בעותק של הספר “הצל של אמי”. מלאו את הטופס למטה, אחרי הפרק ואולי תהיו בין הזוכות! 

עטיפת ספר הצל

 פרק 1 / 1958

הרבה דברים ראה הבית הזה וסודות רבים שמע, לחישות ליליות שנישאות על הרוח ומלטפות ארובות וגמלונים מחופים בצפחה, שנושבות בין חלונות שבכה ושבילים מרוצפים חצץ, שמבדרות את שיחי הוורדים ושושנות האלפים ומנשבות בין העצים של בוסתן הרטלנד הישן. אהבות שנמצאו ואבדו, כאב של מוות בטרם עת ומתיקות של מפגשים אסורים. דמעות של חצות ליל וצחוק של לילות קיץ, כל החלומות שנותר עוד לחלום וכל העולמות שנותר לגלות. הבית ידע את כולם, בלי לשאול שאלות, בלי למתוח ביקורת, ואת כולם שימר בין צללי קירותיו.

וכיום, החיים בהרטלנד עשירים בזיכרונות. המלחמה, והמוות שהביאה עמה, עדיין טריים במוחותיהם של כולם. ככלות הכול, זה לא כבר התאוששה אנגליה משנות הקיצוב, מהבתים שחרבו בהפצצות ומצריפי ניסֶן העגולים למחצה, זה לא כבר צמצמה את עיניה בהפתעה לנוכח מתקפה לא-צפויה של מותרות חדשים, של ממתקים בחנויות ושל מוזיקה חדשה ותוססת שבוקעת מכל עבר. אבל העתיד נראה עכשיו ורוד מתמיד, ואין זה פלא שכולם אוחזים בחיים בשתי ידיים, כל הצעירים של 58′; אין זה פלא שבית הקיט הכפרי הזה סחרר את ראשיהם מרוב הבטחה שיוכלו להשיג כל מה שרק ירצו.

ואולי זה הירח שמסחרר את הראשים הלילה, כשהוא תלוי כך כאילו ננעץ בשמים, נמוך מעל האורוות וקורן במלוא תפארתו אור כתום ומוזר.

כל שעליכם לעשות הוא להביט בו, בירח הזה, לטעום את בועות השמפניה המקפצות בתקרת החך, ולהריח את ריחו המשכר של גן הוורדים, ותחושו את זה עמוק בבטן, את טירוף הירח הנמהר הזה שמרמז על אפשרויות אין-קץ, שמלחשש באוזניכם כי העולם כולו שייך לכם. עששיות תלויות בכל מקום, מתנודדות מצד לצד ומבליחות בבריזה הקלה כמו נחיל גחליליות צבעוניות, והצלילים המלטפים של “רגעי קסם” מקיפים את הזוגות שמתנועעים וצוחקים ומעשנים ישובים על המעקה הנמוך של הרחבה הפתוחה ובידיהם וודקה גימלט ולימונדה לצינון לחייהם הסמוקות. אחת הנערות שנשכרו לשרת בערב ההוא עוצרת לרגע כדי לצפות במתרחש. היא ממלאת את קנקני הלימונדה ואת קערות הפונץ’, מניחה על השולחן מגש חדש של מאפי פחזניות, ותוך כדי כך גם מתפעלת מכל אותם ילדי הזהב, ששום דאגה אינה רובצת על לבם פרט לחגיגת יום ההולדת הזאת, טקס המעבר של נערה בת שבע-עשרה מילדות לבגרות.

אבל שניים חסרים, שניים חמקו בחשאי מהרחבה הפתוחה, חצו את מגרש הקרוקט הנשכח ומוקף שושנות האלפים, וירדו בשבילי הגן שמתפתלים בין העצים כשידיהם לפיהם כדי להחניק את קולות צחוקם, ופה ושם גם אנקת כאב כשענף תועה סוטר לרגליהם החשופות. אחת מהם היא כלת השמחה, בת שבע-עשרה ממש היום, אף שבחייה הקצרים כבר ידעה לא מעט שיברון לב, והגרוע מכול עוד לפניה. אבל הלילה היא משילה מעליה כל פחד וכל דאגה, כי עמוק בתוכה היא יודעת שלעולם לא תדע עוד מתיקות של מפגשים אסורים ולילות מופלאים כמו ליל הקיץ הזה. ולכן גם היא אוחזת בחיים בשתי ידיים, ואיך אפשר להאשים אותה, כשהיא נצמדת בכל כוחה אל ידו של האיש שמחייך אליה זה ימים, חיוכים עצלים ונבוכים עם טיפות קטנות של מי ים שנתלו על ריסיו — חיוכים רחבים ותמימים בנוכחות אחרים, ומבטים נסתרים ומבטיחים ברגעים החטופים שנשארו לבדם בגן הוורדים של הרטלנד. הלילה היא אינה רואה את החיוך הזה בעיניו, היא רואה רק קרני ירח ועששיות-גחליליות, אבל היא מרגישה אותו קרוב אליה, קרוב כל כך, עד שעורו חמים כנגד זרועה וריחו מתערבב בניחוח של דשא שכוסח זה עתה, וגם בריחות הלילה האפלים והמסתוריים יותר של גן שממאן להיענות להפרעה שכזאת, גם אם זו אהבה ראשונה ודחופה כמו זו. כאן, בין העצים שבבוסתן, האוויר קריר יותר והנערה רועדת שלא מרצונה, ובאותו הרגע הוא כורך את זרועותיו סביבה, מצמיד אותה אל גופו ומרים את סנטרה אליו, ולרגע אחד החיים מושלמים.

אבל כפי שהבית יודע היטב, האוויר טומן בחובו צרות, שיכתימו בקרוב את החזות הזהובה של הקיץ המושלם, את זוהרו המשכר של הלילה הריחני. מאז ומתמיד ידע הבית לשמור על סודותיו, וגם הפעם הוא מסרב לחשוף את העתיד לבוא. במקום זה הוא נוצר את הזיכרונות החולפים מאהבתה הראשונה של הנערה הזאת ומכמין אותם לנצח.

המוות הוא דבר מגוחך. לא במובן של מצחיק, כמובן, כי המוות אינו מצחיק כלל, אלא במובן של מוזר. ההיגיון אומר שהוא אמור להגיע במפץ גדול, להכריז על בואו במטח הרה אסון של ירי תותחים המבשר על אבדון; אלא שלפעמים הוא מתגנב לו חרישית, מחכה לרגל הלהוטה מדי לחצות את הכביש, או לתא יחיד ומרדני בגופנו שיחליט כך לפתע פתאום להתחלק ולעשות בנו שמות. המוות תמיד צופה, מחכה שיגיע זמנו לתקוף, וכשזה קורה, שום דבר כבר לא נשאר כשהיה.

יחסית לזוועה חסרת הפרופורציות של המוות, לא זכור לי הרבה מהיום שבו דרסה משאית את אמא שלי. אולי רק פיסות קטנות של מידע מקוטע, כמו המספר העצום של שברי זכוכית שהמטירה המשאית על רחוב גאוֶור, ופניו החמוצות של אבא כשחיכינו למונית שתיקח אותנו לזהות את גופתה; או אחותי וֶנישָה, שהתווכחה עם השוטרת, כי זו בלי ספק טעות, ואיך זה שאף אחד לא מסוגל לעשות את העבודה שלו כמו שצריך?

דבר אחד זכור לי בבירור, הרגע שבו סיפרו לי מה קרה, כי ברגע ההוא — כשעמדתי מול מקרר החלב ובידי שישים וחמש ביצים לעוגות המרנג של אותו היום — נעלמו פתאום בלי הסבר כל הדמעות שהיו אמורות לזלוג, ועיני נשארו יבשות לחלוטין. הן נשארו יבשות גם במשך שבועות של תצהירים מצד חוקר מקרי המוות, גם כשהנחתי על ארונה של אמא את ורדי הרוזנת האהובים עליה, וגם כשדאגתי שאבא יתעורר בכל בוקר בבית הגדול והריק שברחוב רוז היל. כל אותה התקופה לא הזלתי אפילו דמעה.

יש אנשים שפשוט אינם בוכים, וזה כשלעצמו אינו אמת מידה לכישורי האֵבֶל של אדם כזה או אחר, אבל מעולם לא הייתי מאלה שלא בוכים. להפך, פעם הייתי בכיינית טובה, ואפשר אף לומר שהצטיינתי בזה. כשהייתי קטנה בכיתי לעתים קרובות ובקלות רבה כל כך, עד שאמא טענה כי גופי מורכב משני שלישים של מי מלח. את עמק הבכא שלי, היתה אומרת. בכיתי על טוחנות שנשטפו בטעות בכיור, וגם על נקודות לבנות שהופיעו עמוק בגרוני, חששתי ממה שאורב לי בארון ומתחת למיטה ובתחתית בריכת השחייה. עקבתי אחרי חתולים תועים ואספתי גוזלים שנפלו מקנים ונאבקו לשרוד במשך ימים.

בשם אלוהים, אדי, היתה אמא אומרת ומוסרת לי מטפחת ומעווה את פניה בקוצר רוח בכל פעם שעיני היו נקרעות לרווחה ונוצצות וגרוני מנסה להחניק יבבות, כי הן חלושות וחסרות טעם ותמיד צריך להישאר חזקים, ליישר את הכתפיים ולהתקדם הלאה. קחי את עצמך בידיים, יקירה. תסתכלי על וֶנישָה, היא צעירה ממך בארבע שנים אבל היא לא בוכה. נראה שהייתי ילדה מתסכלת מאוד, כי כמעט כל דבר שאמרתי או עשיתי זיכה אותי בהעוויית פנים מצדה של אמא, מהרמה של לחי אחת וכיווץ של השפתיים עד שהפכו לשני קפלים קטנים ולבנים, וכך למדתי עם הזמן להחניק את הבכי רגע לפני שפרץ החוצה, רוב הזמן בחדר השירותים שבקומה התחתונה, שתמיד היה חמים והריח מחומרי הניקוי בניחוח לוונדר של גברת בּקסטֶר, ואיש כמעט מעולם לא השתמש בו. כעבור שנים, לאחר שעזבתי את הבית וקניתי לי דירה משלי, אחד הדברים שאהבתי בה יותר מכול הוא היעדרם של שירותים בקומה התחתונה.

אבל דווקא עכשיו, כשהאויב הוותיק שלי — עמק הבכא הפרטי שלי — קיבל הזדמנות לחזור אל קדמת הבמה, רצה הגורל והוא נעלם לחלוטין מחיי, ולכל היותר הצלחתי להפיק יבבה חנוקה או לבלוע שוב ושוב את רוקי כמנסה לשחרר איזה גוש מוזר שנתקע לו שם לנצח, כמו טרול קטן ושמן שמצא לו מקלט במעמקי גרוני. ולא משום שלא התגעגעתי אליה. ודאי שכן. כי מי מאיתנו בעולם האכזר הזה אינו מתגעגע לאמו בלכתה? אבל ככל שהעמיק אבלה של וֶנישָה, כמקובל אצל ילדי הזהב, ככל שאיבדה ממשקלה והיתה לצל של עצמה, כך נשאר מעיין דמעותי יבש להרגיז. זה הטריד אותי מאוד, עד שעלה בדעתי שאולי אני עושה בדיוק את מה שציפתה ממני אמא, נשארת חזקה ומיישרת את הכתפיים וממשיכה הלאה. הייתכן שעיני נהגו בגבורה ונשארו יבשות מתוך איזה דחף עמוק להדוף מעלי את העווית-קפוצת-השפתיים-הלבנות, דחף שהושרש בי היטב אחרי ארבעים שנות ויכוחים עם אמא? האם אי-שם בתוך תוכי יש ילדה קטנה שמחייכת, כי לפחות עכשיו, בקבר, תהיה אמא שלה מרוצה סוף-סוף?

ונישה, שציפתה גם ממני למחוות הכבוד הראויה כלפי אמא, התאכזבה באורח בלתי נמנע מהמעט שהצלחתי להפיק. היא היתה מופיעה מדי פעם ברחוב רוז היל, בהיריון טרי, הפכפכה להחריד, ומביאה עמה תרופות הומאופתיות, מרק עוף קנוי ושלל עצות לא נחוצות. השתדלתי לשמור על מרחק עד כמה אפשר, כי בשעה שהיא תפסה את מרכז הבמה עם ההיריון שלה ויועץ השכול שלה, התכנס אבא בתוך עצמו אי-שם בירכתי הבמה.

בפעם היחידה שנשבר, כשבועיים לאחר הלוויה, זה היה מפגן סתמי לחלוטין, כי הוא פשוט סירב לקום מהמיטה. לבסוף, ביום הרביעי, כשדלת חדר השינה שלו נשארה סגורה גם בחמש אחר הצהריים, אחי ג’ס ואני לקחנו אותו לרופא ומשם לבית החולים, והוא שוחרר כעבור שבוע נינוח ושלֵו עד כדי חשד. בהקלה מסוימת חזרו אחי לאבלם הפרטי, וכל אחד גם לקריירה או למשפחה הממשמשת ובאה, ורק אני נשארתי מאחור, מעורערת לנוכח המבט שראיתי בעיניו של אבא. התקשיתי להאמין שזה האדם שלימד אותי לשחק שחמט כשהייתי רק בת עשר, ששחזר את נחיתת בעלות הברית תוך כדי שימוש בשדכן, שני עפרונות ומחורר, כשהייתי זקוקה לעזרה עם שיעורי הבית בהיסטוריה, ושתמיד היה מוכן ומזומן לשלוף את הפנס ולהציץ בנקודות הלבנות שהופיעו עמוק בגרוני. זה לא גידול, אדל, אני משוכנע בכך. אלה סתם חיידקים שמנהלים קרב עם הגוף שלך ו… תפתחי פה גדול, עוד קצת, כן, אני חושב שהנוגדנים שלך עומדים לנצח אותם ובגדול. הנה, קחי סוכריית מנטה, אולי זה יעזור.

עכשיו התמקדו חילופי הדברים בינינו בעיקר בעדכונים שוטפים ומנומסים על השבוע שעברנו, תוך כדי לגימת כוס תה או בהייה שקטה בגינה של אמא שנבלה מאחורי הבית. את לוח השחמט לא פתחנו זה עידן ועידנים. לפעמים נאלצתי להחניק את הדחף לצבוט בו, בכל הכוח, כדי לוודא שגם הוא לא מת ורק השאיר את גופתו מאחור כדי לקום בבוקר וללכת לעבודה ולחזור הביתה כדי לשתות ספלי תה, ולהשאיר בכל הבית את שאריות החליטה בשביל גברת בּקסטֶר, שבאה ארבעה בקרים בשבוע כדי לשים עין על הבית. ובכל זאת, קיוויתי שאולי בבוא היום הוא יחכה לי ויחזיק בידו שני ספלי תה רותחים — עד כדי כווייה בגרון, בדיוק כמו ששנינו אהבנו — ועל פניו יעלה חיוך. אדי! הנה את. מה דעתך על משחק שחמט עם אביך הזקן? אז המשכתי לבקר אותו, ולחצות את כל צפון לונדון אחרי העבודה, בהתחלה בשעות בין הערביים שטופות האור של חודשי הקיץ, לאחר מכן בערבי הסתיו, ולבסוף בלילות החורף הקפואים, שפינו שוב את מקומם לאביב הלונדוני היפהפה, שהשלים תריסר חודשים מאז מותה של אמא, כפי שהעידו צבען המשתנה של קליפות העצים בהאמסטֶד הית’ והצללים המתארכים מחוץ לסופרמרקט הקטן שמחוץ לתחנת הטיוּבּ בכל פעם שפניתי בקרן הרחוב אל ביתם של הורי.

עוד הרבה לפני שוונישה החלה להעלות רעיונות לציון יום השנה למותה, המחשבה על כך מילאה אותי מורא. אבל על לוח השנה שנתלה במטבח המאפייה היה כתם גדול ואדום בפינת ה-15 במאי, רוטב פטל אם אני לא טועה, ונדמה שהכתם הולך וגדל בכל פעם שהרמתי אליו את ראשי כשעיטרתי את עוגת היום ההולדת של גברת סוֹנדֶרס בשבעים וחמישה ורדים חיוורים מבצק סוכר ורוד, והחנקתי שוב ושוב את הגוש שאיים לטפס במעלה הוושט שלי כמו בועות עצלות בבריכה.

ונישה רצתה לכנס יחדיו את כל המשפחה, את ג’ס ואת גברת בּקסטר, את פרד אחיו של אבא, ועוד כל מיני שרידי משפחה כאלה ואחרים שהתגוררו בסביבה, כדי שנוכל “לשאוב נחמה זה מחברתו של זה,” וגם כדי “שנעביר את היום עם המשפחה הקרובה,” כי יועץ השכול שלה אמר שזה צעד חשוב לקראת השלב החמישי בתהליך האבל. לי זה נשמע קצת אופטימי מדי, כי אבא בקושי יצא משלב ההכחשה, ואף על פי שתמיד היתה לי נטייה לזרום, בייחוד עם ונישה, הפעם החלטתי לנסות להתווכח. לא כך רציתי להעביר את היום הזה, עם “כולם” במטבח הגדול והמואר הזה וכשאמא בולטת כל כך בהיעדרה, והייתי כמעט משוכנעת שגם את אבא זה לא ישמח. אבל ונישה פסלה כל התנגדות, הכריחה אותי להחליף משמרות, הזמינה קופסה מגונה בגודלה של מאפים מהמאפייה ודאגה שאצא בזמן כדי למסור אותה ליעדה ברחוב רוז היל.

וכך באתי לכאן. הדלת נאנקה כהרגלה כשנכנסתי למבואה ועצרתי את נשימתי בלי משים. אבל הבית נשאר שקט, ואף שחלפה בדיוק שנה ממותה של אמא, המשיך שעון האורלוגין שבפינה לתקתק כתמיד, וגם הריח נשאר כשהיה — של ספרים ואבק וחומרי הניקוי בניחוח לוונדר של גברת בּקסטר. מימיני נתלו מקטורנים על מתלה המעילים הישן שבפינה, וכמה מטריות טפטפו על אריחי האבן, רמז לכך שבני משפחה אכן התכנסו כאן אך לפני שעה קלה.

חציתי את המבואה בחשאי, כמעט בגניבה, ועקבתי במבטי אחר האור שבקע מדלת המטבח שבקומה התחתונה. באוזני עלה רחש של שיחה, ופתאום נשמע צחוק שהוחנק מיד והפך לשיעול דיסקרטי. דוד פרד, חשבתי, אח של אבא, שהתגורר בקיימברידג’ עם שלושת הכלבים שלו ואוסף מכוניות מחלידות ששיפץ עד קץ הימים. כריתי אוזן בתקווה לשמוע בתגובה את קולו של אבא, אבל קולו העמוק והצרוד קלות לא עלה מהרחש השקט של קולות השיחה. הוא עבד לאחרונה עוד יותר מתמיד, וככל שהצלחתי להבין, הצרבת שלו רק החמירה והלכה. קיוויתי שהלך אתמול לרופא, כמו שהבטיח. מהמטבח עלתה עוד שאלה חרישית. אולי זה ג’ס, שהגיע מן הסתם ישירות מבית החולים כי מיהר לעשות כמצוותה של ונישה.

אצבעותי התחפרו בשטיח הסיסל מעצם המחשבה על כך שכולם יושבים סביב השולחן הגדול במטבח. יועץ השכול של ונישה המליץ להשאיר את הכיסא שלה ריק, כמחווה של כבוד. שנאתי את יועץ השכול, אדם ושמו היימיש מקגרי, שנראה כמו גווייה מהלכת, ושנאתי את המחשבה על הכיסא הריק והבלתי-מתפשר, עם מסעדי היד הקמורים והגב הזקוף והטריז המשובץ שאמא דחפה מתחת לריפוד כדי לתמוך בגב שעשה לה בעיות. ניסיתי לזכור מתי ראיתי אותה יושבת שם בפעם האחרונה, בוהה החוצה אל הגינה שלה בעיניים חולמניות ומהרהרת ברשימת המטלות לאותו היום, או מקדירה את מצחה למראה כותרות העיתון. אך לשווא. פניה נשארו מעורפלות, מטושטשות, והצלחתי לראות בעיני רוחי רק שברי זיכרונות: ידיה, ואצבעותיה הארוכות שהלכו ונעשו צרות בקצה, כמו שלי, או קווצות משערה שנפלו על עיניה כשהתכופפה לנשוף על הקפה שלה, כי אהבה אותו פושר, וכמעט לבן מרוב חלב. כך זה נמשך כמעט כל השנה. אנשים סביבי נזכרו ברגעים מצחיקים ובשיחות שלמות ובאחר צהריים מלאים שבילו בחברתה, בזמן שאני נאבקתי לזכור את פניה, את האופן שבו מרחה שפתון בבוקר, את העווית הקלה של פיה כשהיתה קצרת רוח ואת כתפיה המאובנות בלילות קרים במיוחד, כשחיפשה את הצעיף שלה. היה זה מטח של רסיסי זיכרון שמוחי ציפה ממני לאחות יחדיו, כשנדמה כי זיכרוני תקוע באותה שממה צחיחה שאליה נעלמו גם הדמעות שלי, נחל אכזב של יגון משותק, שהזיכרונות נישאים ברוח על קרקעיתו כמו עשב מתגלגל ולעולם אינם מתחברים, לעולם אינם שלמים, וברוב המקרים גם אינם טובים.

עוד צחוק חרישי הפך לשיעול דיסקרטי, וברגע הזה הבנתי כי אין שום סיכוי שארד במדרגות אל הכיסא הריק ההוא ואל ההד המעורפל של פני אמי. התרחקתי מהמדרגות אל המטבח, הנחתי בחבטה את קופסת המאפים על השולחן במבואה, רצתי בחזרה החוצה דרך הדלת שמימין, עם המקטורן הרטוב שלגופי והתיק שעל זרועי; נשענתי על הקיר, ובמשך דקה ארוכה פשוט עמדתי שם בלא ניע ונהניתי מהחשכה הקרירה שירדה על אישוני אחרי יום שלם של בהייה בכתם הפטל ההוא שנמרח על 15 במאי. תקתוק שעון האורלוגין נשמע רועם מתמיד, כי הוא עמד בגבו אל הקיר החיצוני, אבל משום מה ההלמות הזאת רק ניחמה אותי, כמו פעימות לב, ולבסוף נשפתי את האוויר מריאותיי, פקחתי את עיני והחנקתי עווית של פחד לנוכח התעוזה שלי. כי ידעתי שוונישה תרתח מזעם.

חדר העבודה של אמא. לא הייתי פה תקופה ממושכת, מאז שוונישה ואני נכנסנו פנימה על קצות האצבעות כדי לחטט בשולחן העבודה שלה בחיפוש אחר ספר הכתובות ולשלוח הזמנות ללוויה, ויצאנו משם כמעט בריצה. מדי פעם היתה גברת בּקסטר מציעה לפנות את החדר, אבל ונישה פטרה את הרעיון כלאחר יד, והחדר נשאר בדיוק כשהיה בבוקר שבו יצאה אמא מהבית בפעם האחרונה כדי להעביר את הסמינר הפופולרי שלה, “סוגי פורקן יצירתי לנשים כותבות”. ספרים ותיקיות ומאמרים גדשו את המדפים שלאורך הקירות, פתקיות דביקות העזו לבצבץ רק פה ושם, ועטים עמדו זקופים כמו חיילים בתוך מאג ישן שהיה יפה מדי בשביל לזרוק אותו, כאילו רק חיכו לשובה של אמא, שאהבה את העטים ואת העפרונות שלה זקופים ומחודדים ומוכנים לעבודה. והיה שם גם הטלפון שלה, מכשיר ישן בצבע חרדל, עדיין עם חוגה כמו פעם, וגם שולחן הכתיבה שלה עם מכסה נפתח, שעמד צמוד אל הקיר והיה עשיר במגירות ובכוורת דואר ובמיני צעצועים שהכנו בשבילה בכל חג מולד ויום הולדת כי ידענו שהיא אוהבת לשמור על הסדר.

היא ישבה כאן מדי ערב, כשרק פיסה קטנה ממנה גלויה לעין מבעד לדלת הפתוחה מעט, ועבדה על המצגת שלה לשיעור, בדקה עבודות של סטודנטים או כתבי יד או סתם קראה עיתון. היא קראה את העיתון מדי ערב, כמעט בלהט דתי, ולא משנה אם ישנו או היינו ערות, אם שכבנו במיטה חולות באבעבועות רוח או יצאנו לבלות בעיר. לפעמים, כשצפיתי בה פורשת את העיתון על כל שולחן הכתיבה שלה, התפללתי שתקדיש גם לי, או לכל הפחות לפורץ שהסתתר בארון הבגדים שלי, ולו מחצית תשומת הלב שהקדישה גם לפרסומות הקטנות שבעמוד האחורי, או למודעות האבל ולשודדים שנעצרו בתחנת המשטרה בלידס. אבל היחסים ביני ובין אמא היו בעייתיים. האמת היא שזה היה בעיקר בגללי, כי מאז ומתמיד הייתי רכה מדי. לא התיישבתי דיי במושב הנהג, וגם לא יישרתי דיי את הכתפיים. אמא שלי לא היתה רכה וגם לא חלשה, היא היתה יהלום קשה ונוצץ, ולמרות הניסיונות הרבים שלנו, אופיי הרך והלהוט לרצות ואישיותה החזקה והמבריקה לא יכלו אלא להתנגש ולעצבן זה את זה, כל הזמן ובלא הרף, כמו שחייה נגד הזרם, או כמו קצפת שמתפרקת לגושים של חמאה ונוזל דלוח. כזה היה תמיד מצב העניינים ביני ובין אמא.

אין לי מושג כמה זמן עמדתי שם, בפתח החלל הפרטי שלה, כמה זמן נשמתי לתוכי את ההד הקלוש של ספרים ושל נחישות שהיו תמציתה של אמא שלי. חיכיתי לדמעות וייחלתי לפחות לזיכרון אחד טוב שיישאר לי ממנה, כי דווקא היום, יותר מכל יום אחר, אני צריכה לזכור את פניה, אני צריכה לזכור אותה, במלוא הדרה וכמו שצריך.

אין ספק שמשהו היה חייב לקרות, ומשהו באמת קרה.

הטלפון צלצל.

מלאו את הטופס ואולי תהיו בין הזוכות!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה