הפטריוטיזם מכסה והשמש חושפת - גנדי הגיבור

כל מה שייאמר מעתה והלאה על רחבעם זאבי, ״גנדי״ צריך להיבחן לאור התחקיר של עמרי אסנהיים בעובדה

15/04/2016
ענת סרגוסטי קבלו עדכונים מענת
  • RSS

מזמן לא עורר תחקיר עיתונאי סערה עוד לפני ששודר. תילי מילים ופרשנויות, דעות וביקורת נאמרו ונכתבו על התחקיר של עובדה על רחבעם זאבי עוד לפני שעלה לאוויר. משום מה הרושם היה כאילו עוסק התחקיר כולו ברכילויות על הטרדות מיניות שבוצעו על ידו לכאורה לפני 40 שנה ויותר. ולכן שאלו המבקרים: מה יש להתעסק עם פרשיות שחלה עליהן התיישנות? למה לעסוק במשהו שאין אפשרות להוכיחו אחרי כל כך הרבה שנים? איך אפשר להאשים אדם שלא יכול להגיב ולהתגונן? אבל לתחקיר של עובדה יש חשיבות ציבורית ראשונה במעלה.

אילנה דיין, "עובדה" (צילום מסך ערוץ 2)

הנה כמה סיבות: גנדי היה נבחר ציבור ושר של ממשלת ישראל. קשה להאמין שמישהו היה מתעניין במעשיו של אדם פרטי מלפני 40 שנה. אבל גנדי אינו אדם פרטי, לא היה אדם פרטי כמעט בשום שלב של חייו הבוגרים. במשך שנים היה קצין בצה״ל ואלוף. ואחר כך איש ציבור, עד שנבחר לכנסת ומונה לשר. לכן יש חשיבות גדולה לספר סיפורים עליו ולחקור את האמת בקשר אליו. גם לאמת ההיסטורית יש חשיבות גדולה בדיון הציבורי. וגם משום שאנחנו, הציבור, משלמים הרבה כסף כדי להנציח את זכרו של גנדי, אבל אין לנו שום השפעה איך ייזכר האיש. ״עובדה״ סיפרה את הסיפור שאינו חלק ממורשתו של גנדי כפי שהיא נלמדת בבתי הספר, ולא באף אחד מעמודי ההנצחה לאיש. החוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי, שנכנס לתוקף ב-2005, משרטט מנגנון מדויק ובעיקר מתוקצב להנצחת זכרו של מי שהיה שר התיירות בממשלת ישראל כאשר נרצח ב-17 באוקטובר 2001 על ידי מתנקשים פלסטינים בירושלים. מטרתו של החוק ״להנציח את זכרו…ולהנחיל לדורות את פועלו ומורשתו, ולשם כך יקוימו אירועי זיכרון ופעילויות חינוכיות ערכיות לזכרו.״ בשנת 2017 אמור להיחנך אתר הנצחה בשער הגיא. בשבע השנים האחרונות הוקצבו 10 מיליון שקלים להנצחת גנדי, יותר מהרצל וז׳בוטינסקי. את מורשתו של גנדי מנסחים עבורנו בני משפחתו. שום דבר מהסיפורים שעלו בתחקיר של ״עובדה״ לא נזכר במורשת שמופיעה באתרי ההנצחה. משרד ראש הממשלה, הממונה בפועל על ביצוע החוק, מציע מערכי שיעור על מסלול חייו (כאן). וזה מה שמציעים ללמד על גנדי: ״חבר, מנהיג, יהודי גאה, איש עקרונות, אידיאליסט, לוחם ואיש ספר, מנהיג ישר, הגון, חד ואמיתי, אדם אהוב ואוהב לרעיו ולבני משפחתו.״ מערכי השיעור ממליצים לספר על ״תרומתו לחברה הישראלית והבסיס הערכי אותו הוביל במהלך חייו.״

רחבעם זאבי (צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ)

ומה למדנו ב״עובדה״ (לכאורה לכל מה שייאמר בהמשך): שזאבי רצח שבויים, שהוא לקח חברים וסלבריטי למבצעי מרדפים בבקעה, שהוא החזיק בפיקוד המרכז לביאה, הצמיד לה חייל שאת שירותו הצבאי עשה בטיפול בה, והיה מציג אותה כדי להפחיד, או כדי להרשים אורחים בפיקוד. למדנו שהוא - לכאורה, כמובן - איים על העיתונאי נחום ברנע, למדנו שהוא לא רק איים על עיתונאית ידיעות אחרונות, סילבי קשת, אלא גם שלח אליה אנשי עולם תחתון שפוצצו את דירתה - לכאורה, כמובן. למדנו שהוא חייב טייס צעיר, דן חמיצר, להנחית מסוק במקום אסור, שם חטף אש והתפוצץ. למדנו שהוא תקף מינית את רבקה מיכאלי באירוע חברתי. שהוא אנס חיילת (שדיברה בהצללה), למדנו שהוא תקף עוד חיילת, ועוד חיילת ועוד חיילת. למדנו שחיילת שאותה אנס, לדבריה, קיבלה ממנו צ׳ק על סכום נכבד. לכאורה. האם לאדם מת (כבר 15 שנה) יש זכות לשם טוב? על פי החוק לא. חוק לשון הרע מגן על החיים, לא על המתים. מאידך אסור לבחון את הדברים רק בשדה המשפטי. יש כאן סוגיה ציבורית ערכית ממדרגה ראשונה, משום שמדובר באיש ציבור, משום שמדובר במי שמורשתו נלמדת בבתי הספר מתוקף חוק. זה לא רק התקציב מכספי משלם המיסים, זה מה מספרים לילדים. איזו אמת היסטורית הם לומדים. ועוד עניין חשוב: יש לנו יראה, וכבוד והדר לאנשים שנתנו את מירב שנותיהם לצבא. שהפכו את המדים לקריירה. אלה הפרות הקדושות שלנו. הפרטריוטים האמיתיים. בהם אסור לגעת. מי שלחם בפלמ״ח, רדף אחרי מסתננים, הביס מחבלים, לחם בעורף האויב, הוביל יחידות מיוחדות, לבש מדים רוב שנותיו הבוגרות - כל אלה חסינים. אבל למה בעצם? האם מספר השנים שאדם לבש מדים מעניק לו חסינות? האם בעצם לבישת המדים הוא הופך למיתוס שאין לגעת בו? האם צריך לספר לילדים סיפור פלקטי על אדם רק משום שהוא נרצח בהיותו שר ומשום ששירת רוב חייו בצבא? האם האמת לא חשובה יותר?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה