נשים: הפרולטריון החדש

את חוסר שוויון ההזדמנויות שעברו בני המעמד הנמוך במשך מאות בשנים, נשים עוברות היום. פוסט אורח מאת טליה לבני

22/05/2011
נעמת קבלו עדכונים מנעמת
  • RSS
» אנחנו הפרולטריון החדש. צילום: flickr: LAC/BAC
השקפת העולם המעמדית שניסח מרקס במאה ה-19 חילקה את עולם העבודה לשני מעמדות – בעלי ההון והפרולטריון. אותה השקפה כלל לא התייחסה למעמד הנשים, שמאז ומתמיד לקח חלק בתהליך הייצור הבלתי-נראה של עבודות הבית. אולם, כאשר אנו בוחנים כיום את הנושא במשקפת מגדרית, כמה מעקרונותיה של התיאוריה המרקסיסטית רלוונטיים בהקשר של ימינו - כחברה שבה מתקיימת חלוקה מעמדית ברורה בין גברים לנשים, בין מעמד שמנצל עבודה למעמד שעבודתו מנוצלת.

בדומה לפרולטריון של מרקס, לא רק עבודות הבית והטיפול בילדים, שנשארו נחלתן הבלעדית של נשים, לא נושאות כל ערך כספי. גם העבודה של נשים מחוץ לבית לא מתוגמלת במלוא ערכה הכלכלי, ועל כך יעידו פערי שכר מגדריים של כ-37% בממוצע, שמתקיימים בשוק העבודה בישראל.

בנוסף, פערי שכר אלה מתקיימים למרות שהנשים העובדות הן משכילות יותר מגברים. כ-32% מהנשים המועסקות הן בעלות השכלה של 16 שנות לימוד ומעלה, בעוד שהשיעור המקביל אצל גברים הוא 26% בלבד. העובדה שנשים מייצרות, הן בבית והן בשוק העבודה, ערך-עודף (כלומר- עבודה בגינה הן לא מקבלות תשלום), מצביעה על כך שנשים ממשיכות עוד היום להוות קבוצה שעבודתה מנוצלת ואינה מוערכת דיה.

אין בכוונתי לטעון כי החלוקה המעמדית בשוק העבודה מבוססת אך ורק על מגדר וכי היחסים ההיררכיים בין בעלי-ההון לעובדים או בין עובדים עשירים לעובדים עניים נעלמו ואינם עוד. יחד עם זאת, טענתי היא כי במסגרת חלוקת העבודה הקיימת, נשים כקבוצה הן מעמד מנוצל.

ולא רק נשים מהמעמדות הנמוכים, אלא כל הנשים סובלות מהפלייה בשכר, ושעת עבודה שלהן "שווה" פחות מזו של גבר בכל העיסוקים ובכל הענפים במשק. פערים אלה, כאמור, אף הולכים וגדלים ככל שנשים מתקדמות בשוק העבודה. נשים בעיסוק אקדמי, למשל, משתכרות לכל שעת-עבודה כ-25% פחות מעמיתיהן הגברים, ושעת-עבודה של מנהלת מתוגמלת ב-22% פחות משעת-עבודה של מנהל. נתונים אלה ואחרים חושפים כי מדובר בתופעה מגדרית רחבת-היקף שיש לה בסיס ומאפיין משותף, וכי המגדר הוא גורם משמעותי בחלוקת ההכנסות מעבודה במשק. תומך בטענה מחקר מטעם הועדה לשוויון הזדמנויות באנגליה המצביע על כך שכל עבודה שנשים עושות מוערכת פחות, לכן הן גם מקבלות שכר נמוך מזה של גברים עבור עבודה שוות ערך מבחינה כלכלית ולבסוף גם מוקצות לתפקידים ולמקצועות שמאופיינים בהערכה פחותה ובתגמולי-חסר.

לא מאבק מגדרי, מאבק מעמדי

אז מה צריך להיעשות? אנו הנשים, כפרולטריון החדש, צריכות להבין שבמובנים רבים המאבק שלנו הוא מאבק מעמדי. לנשים מכל קבוצות ההכנסה יש אינטרס משותף: לשים קץ לאפליה הישירה ולאפליה המבנית שמעניקה לנו פיצוי חלקי על עבודתנו. מישור ראשון של פעילות צריך לטפל באפליה הישירה בשוק העבודה. לשם כך, יש להקים ולהפעיל מנגנון מטעם המדינה שיבחן - באמצעות ניתוח עיסוקים של מקרים פרטניים - האם נשים וגברים שמועסקים בתפקידים שווי ערך באותו מקום עבודה מתוגמלים בשכר ובתנאים נלווים שווים, כפי שמחייב חוק שכר שווה לעובדת ולעובד.

להתאים את השוק אלינו ולא לסטנדרטים גבריים

מישור שני של פעילות קשור באפליה העקיפה בשוק העבודה, והוא מתמקד בשינוי עולם העבודה כך שהוא יותאם לצרכינו. עולם עבודה עם מאפיינים "נשיים" או הוריים, ולא עולם שמותאם לסטנדרטים "גבריים" שמאפשרים לנו, במקרה הטוב, להיות מפרנסות משניות, לצד המפרנס העיקרי, שהוא הגבר. היום, גם כאשר נשים רוכשות השכלה ומעוניינות להשתלב במקצועות מתגמלים, הן ניצבות בפני שוק-עבודה שבו יום העבודה הולך ומתארך, שדורש זמינות מיידית בכל שעות היממה, ושלמרות ההתקדמות הטכנולוגית, כמעט ולא מאפשר תשלום עבור עבודה מהבית.

על מנת לאפשר לנשים לקבל שכר הולם עבור עבודתן, תוך התחשבות בתפקידן הכפול כאימהות וכעובדות, יש צורך לשנות את התרבות הארגונית הרווחת שפוגעת בתנאי העסקתן של נשים, ולהביא לכך שמסגרת עבודה שפויה של שמונה שעות ביום, עם אפשרות לבצע חלק ממנה בשעות גמישות מהבית, לא תיחשב כעבודה נחותה ופחות מוערכת, אלא להיפך.

פעם חשבו שדי בכך שנשים תצאנה לעבודה מחוץ לבית כדי להביא לשוויון מגדרי. כיום, לא רק שנשים עובדות בבית ומחוצה לו הרבה יותר שעות מגברים, הן גם מרוויחות כ-40% פחות. את החלוקה המעמדית הזו אנו חייבות לשנות. אם נחזור למונחים של מרקס, על-מנת לעשות זאת, נחוצים שני מהלכים מקדימים.

ראשית, עלינו, כפרולטריון נשי, לעבור מ"תודעה כוזבת", לפיה אין אפליית שכר לרעתנו בשוק העבודה, לתודעה מעמדית שמכירה בכך שלמרות השונות הגדולה בינינו, כולנו שייכות לקבוצה שסובלת מנחיתות מבנית בעולם העבודה.  שנית, על-פי שיוך מעמדי זה, עלינו להתאחד סביב מטרה משותפת, ולרכז מאמצים כלפי המהפכה החשובה הבאה, זו שתשים קץ לניצול הבוטה של עבודתנו ושתאפשר לנו לקבל את מה שמגיע לנו: תשלום שווה והוגן עבור העבודה שאנחנו עושות וקביעת סטנדרטים "נשיים" למבנה של עולם העבודה.


אף אחד לא אמר זאת טוב יותר מג'ון לנון:


טליה לבני היא יו"ר נעמת.

צילומים:

http://www.flickr.com/photos/lac-bac/




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה