הפגנת האתיופים: זעקה על 30 שנות כאב

"בעוד בכירי השוטרים עומדים ומתדרכים על פצועים ומסוכנות המפגינים, היס"מניקים לא רואים בעיניים ומכים ללא הבחנה - גם נשים, גם מבוגרים". לינדה ששון היתה בהפגנת האתיופים וחזרה בתחושה קשה

04/05/2015
לינדה ששון קבלו עדכונים מלינדה
  • RSS

הפגנת האתיופים. צילום: מני אבירם

הייתי אתמול בהפגנה, שהיתה בין האלימות שראיתי בימי חיי.

בעוד בכירי השוטרים עומדים ומתדרכים על פצועים ומסוכנות המפגינים, היס"מניקים לא רואים בעיניים ומכים ללא הבחנה - גם נשים, גם מבוגרים. החלק הכי נורא במכות הוא לא הכאב, אלא התחושה שמזלזלים בך, שלא רואים אותך ממטר. השוטרים שנפצעו קל, נפצעו בתגובה לאלימות הקשה שהופעלה על המפגינים. ההפגנה היתה שקטה והפכה קולנית.

כשיוצאים תדרוכים על פנייה לראשי העדה האתיופית, בבקשה שירגיעו את המאבק, מפספסים פה את הכל. "ראשי העדה" הוא ביטוי מכובס לאנשים מבוגרים, שחלקם מסתפקים בכיבודים או בתפקידים כמו יועץ לענייני אתיופים וכיו"ב, אבל רוב מי שמחה אתמול היו הצעירים ששירתו בצבא, שחוטפים מכות על בסיס יומיומי, שרואים את הוריהם משלימים עם מציאות של עוני קשה. אם רוצים לפנות למישהו, צריך לפנות לבני ה- 20-40, להקשיב לזעקה ולזעם ולהתחיל לדבר.

האווירה הציבורית מלאה בביקורת על אלימות המפגינים, אולם מי שהגיעו אתמול עם כוונות לדכא את המחאה המוצדקת מאין כמותה, היו השוטרים. מי שנערכו לקרבות עם מפגינים וחיכו להם עם רכבי כליאה, רימוני הלם, גז מדמיע, כדורי גומי, פרשים שנשלחו להמון מופתע והיקף כוחות שנראה כאילו רק נערך לקרבות, היו השוטרים.

הפגנת האתיופים. צילום: מני אבירם

אלמלא ראיתי במו עיניי, בשעה שש וחצי, ליד הקרייה, יס"מניק מכה אישה כבת חמישים, שוטרים שמכים חיילים אתיופים מפגינים, עוד הייתי חושבת שדיווחי המשטרה על מסוכנותם של המפגינים, נכונה.

המפגינים הפגינו החל מארבע אחר הצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה. למי ששואל על אלימות המפגינים, הנה כמה נתונים: לצעיר ממוצא אתיופי יש סיכוי גבוה יותר מכל אזרח אחר במדינה להעצר. מחצית מהקטינים הכלואים בבתי הסוהר בארץ הם בני העדה האתיופית. 2% באוכלוסיה ו-50% בבתי הכלא. האם כל האתיופים פושעים?

יחס של אפלייה וקיפוח

במהלך צוק איתן, בנק ישראל פרסם מודעת אבל פומבית שהשתתפה בצערה של לקץ' מלקו, על מותו של בנה החייל שנהרג בצוק איתן, אך גם ציין באותה נשימה שמדובר בעובדת קבלן.

כמה ימים לפני ערב פסח, ברגע האחרון, הודיע משרד הקליטה לעולים האתיופים שהוא לא ייתן את חלקו לסעודת הפסח. שרת הקליטה, סופה לנדבר, היתממה ואמרה שאינה מבינה על מה המהומה, הם בסך הכל הודיעו לעולים שהשנה פשוט אין אוכל לליל הסדר.

פעילים ופעילות חברתיים שנרתמו לסייע פנו לגורמים שונים כמו ראשי ערים, תרומות, נדבנים והמון אנשים פרטיים, בלעדיהם רבים הם אלו שהיו נשארים ללא אוכל בערב החג. איך לא שמעתם על זה? כי מדובר באתיופים.

צעירים רבים מתלוננים על דלתות החברה הישראלית הסגורות בפניהם: התעסוקה, הזכויות, התרבות, החברה. די להיזכר במכות שקיבל החייל דימאס פיקדה משוטרים בחולון ולהבין את הסיפור כולו. מרבית הצעירים אומרים בכאב שהמקום היחידי שמקבל אותם הוא הצבא. שהדם שלהם טוב בשביל למות במלחמות, אבל לא מספיק טוב כדי שיתרמו או יקבלו עירוי דם.

הפגנת האתיופים. צילום: מני אבירם

מי שרוצה לקבל מושג על חוסר הקליטה של מדינת ישראל את העולים מאתיופיה, מוזמן לעשות סיבוב במקלטים העלובים, המטונפים והמוזנחים שממוקמים בלב שכונות העוני ונקראים בטעות "מרכזי קליטה".

ועכשיו, תחשבו שוב על האלימות המשטרתית המיותרת והקשה שננקטה כלפי המפגינים ביום חמישי בירושלים ואתמול בתל אביב ואולי הסיסמא העצובה והמצמררת שליוותה את ההפגנה, "הדם שלנו טוב רק למלחמה", תישמע ברורה יותר. השיא הנורא היה כששוטרים היכו חיילים אתיופים במדים. משטרת ישראל, שתדרכה נגד המפגינים, מוזמנת להסתכל על עצמה. הדרגה הבכירה ביותר שיוצא אתיופיה הגיע אליה במשטרה היא רב פקד.

אמנם להפגנה הגיעו פעילים חברתיים ממאבקים אחרים, חלקם כדי לתמוך ולסייע, חלקם הגיעו כדי להלהיט את הרוחות, אבל גם לזה היה צריך להערך.

מרבית המפגינים משתמשים באותה תנועת ידיים שהפכה לסמל משותף גם בבולטימור וגם בהפגנות האחרות וביניהן הפגנת הפליטים מאפריקה. בעיני, השימוש באותו סמל ובאותו תיוג, מעביר מסר משמעותי ביחס לגזענות.

למה בכלל הגעתי להפגין?

לפני שנתיים בדיוק השתתפתי בפרויקט של עמותת "טבקה" (עמותה שהוקמה על ידי יוצאי אתיופיה במטרה לסייע להם) יחד עם שתי"ל בקהילה האתיופית. המטרה היתה שאלמד על הבחירות המקומיות, בשאיפה לכונן קבוצות מקומיות שעומדות על זכויותיהן ומייצגות את עצמן מול העיריות השונות ונבחרות גם למועצה. התחלנו באשדוד והמשכנו באשקלון, התהליך תוכנן לכמה מפגשים והוארך לחצי שנה.
הנחיתי הרבה קבוצות והגעתי להרצאות שונות, אך הפעם הראשונה שלי במפגש באשדוד היתה מטלטלת. אחרי חיפושים של חצי שעה, הגעתי למקלט עזוב ומוזנח שאת הכניסה שלו מילאה ערימת אשפה מצחינה.  ברוכה הבאה למרכז הפעילות של הקהילה האתיופית.

הפגנת האתיופים. צילום: מני אבירם

שאלתי את החבר'ה למה הם לא אומרים כלום על האשפה בכניסה, הטינופת, העדר השילוט. הם הסבירו לי שעושים להם טובה שנותנים להם להשתמש במבנה ושהם מפחדים לומר משהו, שמא גם זה יילקח מהם.
התחלתי לשנות את מבנה ההרצאות. במקום תהליך של הכנה לבחירות מוניציפאליות, התחלתי לדבר על זכויות: מה הן זכויות האזרח שלהם, מה הן זכויות התושב העירוניות ואיך כל זה קשור לבחירות. זה לא היה פשוט, אבל זה היה מרגש. כמעט בכל מפגש הרגשתי שזה אחד הדברים הכי משמעותיים שעשיתי בחיים, כל מפגש עם הצעירים מעוררי ההשראה שאנו רואים בהפגנות, נתן לי תחושת שליחות ומשמעות עמוקה והרגשתי שאני עושה את הדבר הכי חשוב בעולם.
באשדוד פגשתי קבוצת צעירים שמשתוקקת לשמוע עוד ורוצה לעשות שינוי, אבל נתקלת במחסומים חיצוניים - עירייה, משטרה, אלימות, דעות קדומות. המשכתי להתעקש על האשפה בכניסה, עד שהם חשבו שאני צוחקת.

במפגש החמישי עצרתי הכל. לא מוכנה להעביר שום חומר וללמד על זכויות, עד שלא תוציאו מכאן את האשפה. הם שאלו למה אני כל כך מתעקשת. עצרתי והסברתי שזה בעיני סמל. זה דבר אחד שמישהו יהיה אלים כלפיך (גם אם זה באופן מערכתי או פסיבי), זה דבר אחר שאתה תהיה מוכן להשלים עם האלימות הזו.

במפגש השישי כבר לא היתה אשפה בכניסה.

ומי לא בא?

ההפגנה אתמול בתל אביב היתה הפגנה של אנשים שהפסיקו להשלים עם אלימות, אפליה וגזענות. אלו ההפגנות הכי מרגשות והכי מעוררות תקווה מבחינת הפוטנציאל האזרחי שלהן. תקשיבו לסיסמאות: "שוטר אלים - צריך להיות בפנים", תראו את היקפי הכוחות בהם נערכה המשטרה ותבינו את כל הסיפור.

אבל התחושה היתה של קריסת מערכות. במקום שהמערכות הלאומיות יתנו מענה, נשלחו רק כוחות משטרתיים. במקום שיתנו לאנשים לבטא את כאבם וזעקתם, שלחו פרשים לדרוס אותם. המענה לעוני, לחוויות השפלה וגזענות, הוא לא במעצרים נוספים וכתבי אישום.

 את מי לא ראיתי אתמול בהפגנה? את משרד הקליטה, שיודע לקלוט מצוין עולים מרוסיה ומחבר המדינות, אך לא רואה לנכון להשקיע מאמצים מיוחדים לקלוט את העולים האתיופיה ולסייע להם להשתלב.

 את מערכת המשפט הישראלית ואת השופטים שמאמינים שיש דבר כזה אוכלוסיה פושעת. הרי לא הגיוני שקהילה שלמה נמצאת בבתי הסוהר.

את משרד הבינוי והשיכון שמכתיבים לאתיופים היכן יוכלו לקנות דירה ומשכנים את אותם במקומות מסוימים - לדברי האתיופים, בגטאות.

את החברה הישראלית - מתי ראיתם אתיופים בפריים טיים? בבית הספר, בגני הילדים, בשכונה שלכם?

זעקה על 30 שנות כאב נשמעה אתמול בהפגנה שהיתה ביטוי לייאוש עמוק של צעירים מהמקום בו הם חיים.

>> לעדכונים במגזין חבשה

>> לעמוד האגודה הישראלית למען יוצאי אתיופיה

.

צילומים: מני אבירם




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה