הסכם מדיני צריך להיות אינטרס שלנו

הכינוס השנתי של העצרת הכללית של האו״ם שמתקיים בימים אלה, הוא הזדמנות מצוינת להקשיב לשיח הבינלאומי ולשמוע מה אומרים עלינו ומה אנחנו אומרים לעולם, לא יותר

21/09/2016
ענת סרגוסטי קבלו עדכונים מענת
  • RSS

וגם השנה, כמעט כמו בכל שנה, אנחנו נושאים עינינו לשורת המנהיגים וכורים אוזנינו לשמוע את גווני נאומיהם וקולם, בטוחים שאנחנו מרכז העולם ושכולם יעסקו בנו ובסכסוך המדמם - מדי יום מדמם - בינינו לבין שכנינו הפלסטינים.

פיתחנו אוזן רגישה לניואנסים, ועין רגישה למחוות גוף, ויכולת קריאה מפותחת של סאבטקסט. וזה מה שעלה בחכתנו עד כה:

הנשיא אובמה, בנאום האחרון שלו כנשיא בפני עצרת האו״ם, הואיל בטובו להתייחס גם אלינו והקדיש לנו שורה בנאומו. אבל אבוי, בשורה הזאת היחידה, בנאומו ההיסטורי האחרון, אמר אובמה שאל לנו לחשוב שנוכל לעולם להמשיך ולשלוט על עם אחר.

ונשיא מצרים, זו שכנתנו הגדולה מדרום, עבד אל-פתח א-סיסי הודיע שהוא זונח את הנאום הכתוב שהביא מהבית, כדי לקרוא לנו ולפלסטינים להגיע לפתרון שיאפשר לשתי המדינות להתקיים בשלום זו לצד זו. ואף הוסיף ואמר ברגש, שכדאי לנו לקחת דוגמה מהסכם השלום בין ישראל למצרים ולכתוב דף חדש בהיסטוריה של האזור.

א-סיסי נואם (צילום מסך)

והמלך עבדאללה, מירדן, שכנתנו ממזרח, קרא אף הוא לישראל לפתוח במשא ומתן עם הפלסטינים.

ואפילו באן קימון, מזכיר האו״ם, שגם הוא נשא נאום היסטורי אחרון, ביכה מרות את ההזדמנות שהוחמצה בעשור האחרון להביא להסכם בין ישראל לפלסטינים.

אמרו והלכו הביתה. אמרו ושבו לענייניהם ולמדינות שלהם ולנושאים הרציניים שמעסיקים אותם. ואנחנו נותרנו, גם השנה, עם הכותרות והתקוות, והחששות.

אז האמת היא שאחרי כל כך הרבה שנים הגיע הזמן שנפנים את העובדה שמצבנו תלוי בנו ושיפור מצבנו צריך להיות האינטרס שלנו ורק שלנו.

אנחנו לא יכולים לצפות מהעולם שיעשה עבורנו את העבודה, ואנחנו לא יכולים לצפות מהעולם שישרטט עבורנו את מפת התקווה, ואנחנו לא יכולים לצפות שהעולם יהיה זה שיניע את המהלך.

זה צריך להיות אינטרס של אזרחי ישראל לרצות לקדם הסכם מדיני. זה צריך להיות אינטרס שלנו, של הנשים והגברים שחיים כאן, לרצות עבור עצמם עתיד אחר.

בנימין נתניהו ומחמוד עבאס (אבו מאזן) בוושינגטון, ספטמבר 2010 (צילום: לע"מ)

יש לנו את כל הנתונים לעשות את ההחלטה הזאת. ומי שרוצה לחפש את התקווה ואת הדרך להסכם, יכול למצוא אותה באינספור מקומות: נאומו של נשיא מצרים, ההסכם שישראל חתמה עם מצרים לפני שנות דור ועדיין מוכיח את עצמו שוב ושוב ביתר שאת, הגם שהשלטון התחלף שם לא פעם. גם ההסכם שישראל חתמה עם ירדן יכול לשמש דוגמה והשראה למי שחושבים שהסכם הוא הדרך. וכמובן דוגמאות ממקומות אחרים בעולם שדיממו בסכסוכים כואבים ופתרו אותם בהסכם כמו צפון אירלנד וליבריה.

ומנגד יעמדו כגוש חוסם כל מי שלא מאמינים שאפשר ושצריך להגיע להסכם, עם או בלי אובמה. אלה האנשים שימהרו לומר שאובמה הוא נשיא כושל, שלא הצליח להביא לרגיעה בסוריה, שעוזב את הבית הלבן בעוד חודשיים ושהוא כבר לא רלוונטי.

אלה האנשים שימהרו גם לפסול את דבריו של א-סיסי ממצרים ויטענו שאבו מאזן אינו סאדאת ושאין מה להשוות ושהפלסטינים אינם פרטנר. אלה גם האנשים שיחשבו שדבריו של המלך עבדאללה אינם רלוונטיים. אלה האנשים שיחשבו שסביבנו כאוס מוחלט, שהאיסלם שולט בכל מקום ושבזמן הזה עדיף להיות חזקים ולהתבצר בעמדתנו.

אנואר סאדאת ומנחם בגין, נובמבר 1977 (צילום: סער יעקב)

אלה וגם אלה צודקים: כי בסופו של דבר זה עניין שלנו. אנחנו ורק אנחנו צריכים להחליט מה טוב עבורנו ולקדם את האינטרס של עצמנו. מנהיגי העולם יכולים להעניק תמיכה רטורית ברוב המקרים וכספית אם נצטרך בהמשך הדרך. כל השאר זה החלטות שלנו, ורק שלנו.

אז המופע השנתי באו״ם הוא נחמד, יכולתו של הארגון לעשות שינויים דרמתיים מוגבלת, זהו ארגון כבד, מסובל, ביורוקרטי, שהשפעתו מצומצמת. זו במה להופעות ולא הרבה יותר מזה.

דיוני העצרת השנתיים משמשים אתר נחמד לכותרות חולפות בתקשורת ולמפגשי צילום (פוטו-אופ) של מנהיגי עולם במסדרונות. לא יותר ולא פחות.

ולכן הייתי מציעה להנמיך ציפיות. נשיא בא ונשיא הולך. ראש ממשלה נואם וראש ממשלה נוסע ועולם כמנהגו נוהג.

עד שלא נחשוב כולנו - ימין מרכז ושמאל - שהסכם מדיני עדיף על סכסוך מדמם, שהסכם מדיני אפשרי, שהסכם מדיני יעניק לנו ולילדינו תקווה - עד שלא נגיע למסקנה הזאת ונפעל ונדחף לכיוונה - עד אז לא יקרה כאן כלום ושום נאום בינלאומי לא ישנה זאת.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה