הסיפור שמאחורי “חנות הגלידה של פרנצ’סקו טירלי”

הילדים שלי גדלו על זה ש”סבא התחבא בחנות גלידה”. כילדים קטנים, זה נשמע להם כמעט מעורר קנאה. כשבגרו מעט, הבינו שזה לא היה פיקניק, בלשון המעטה

24/04/2017
ד''ר תמר מאיר קבלו עדכונים מד''ר תמר
  • בדואר
  • RSS

אחת השאלות שנשאלתי שוב ושוב בראיונות בתקשורת לרגל צאת הספר שלי “חנות הגלידה של פרנצ’סקו טירלי”, היא מה פתאום בכלל לספר על השואה לילדים.

הנושא קשה, טראומתי, ואין ספק שהוא לא משהו שהיינו רוצים שילדים יגדלו עליו, וודאי לא בגיל הרך.

אנשי חינוך לא מקבלים בהכרח הכשרה מתאימה לעסוק בנושא, וגם כשכן, לא בטוח שיעשו זאת טוב.

אפילו משרד החינוך שניסה לבנות תכנית לימוד בהוראת השואה בגיל הרך, קבע ש “באחריות הגננת לנקוט חשיבה זהירה, רגישות מרבית וגמישות בתכנון המהלכים החינוכיים לקראת יום הזיכרון ובמהלכו”.

ובמילים אחרות – מודע לכך שלא כל גננת בכל גן תדע בהכרח מה לעשות בדיוק עם היום הזה, וגילגל את האחריות אליה.

 .

חנות הגלידה של פרנצ'סקו טירלי

.

אין ספק שבביקורת על העיסוק בנושא כמו השואה בגיל הגן ושנות ביה”ס הראשונות יש צדק רב. שואה זה לא נושא לילדים. בנסיבות אחרות, בארץ אחרת, במקום אחר, אולי עדיף היה למנוע מהם את הזוועה הזו (ובאופן כללי, הלוואי שהיינו מונעים את הזוועה הזו, לו היה בכוחנו).

אלא שאנחנו חיים כאן, ועכשיו. במדינת ישראל שהשואה היא חלק ממרכיבי הזהות שלה, אם נרצה ואם לא. מעבר לצפירה, אותה שומע כל ילד, השואה נוכחת ביום השואה בעוצמה ברדיו, בטלוויזיה ובשיחות המבוגרים. קשה להימנע ממנה.

ילדים רבים, גם היום, הם נכדים ונינים לניצולי שואה, והנושא קיים ממילא בבית ובסביבה הקרובה.

כמו בנושאים רגישים אחרים (כגון פגיעות מיניות) שהיינו מעדיפים לחסוך לילדינו ואולי להימנע משיחה עליהם, אין לנו באמת ברירה. כשלא מדברים על זה, זה לא נעלם. כששותקים את מה שהילד רואה ושומע ממילא, זה לא פותר כלום. בעולמנו החשוף אי אפשר להשלות את עצמנו שהילד לא ידע. בשום נושא. אין כאן ואקום, וממילא, אם נרצה למנוע כניסתם של תכנים לא מתאימים ולא מונגשים, האחריות לעבודת ההנגשה היא עלינו.

לא כתבתי את הספר מתוך איזו ישיבה פדגוגית שעשיתי עם עצמי בנושא. הספר נולד והתהווה מתוך הסיפור המשפחתי, ומתוך החוויה החזקה שלי כאם לילדים.

הילדים שלי גדלו על זה ש”סבא התחבא בחנות גלידה” וגם “הדליקו שם חנוכייה של שוקולד”. כילדים קטנים, זה היה נשמע להם כמעט מעורר קנאה. כשבגרו מעט, הבינו שזה לא היה פיקניק, בלשון המעטה.

אבל המפגש הראשוני עם המושג המפחיד ‘שואה’ היה מרוכך מאוד. גם בגלל חנות הגלידה, אבל גם בגלל הסוף הטוב: זה סיפור היסטורי קשה ומאיים, אבל זה גם הסיפור של הסבא הפרטי שלנו, סבא יצחק, שנמצא כאן איתנו והקים משפחה לתפארת. ולא פחות חשוב מזה: זה סיפור על טוב. על איש טוב, מעם אחר, שבתוך כל הרוע הנוראי הזה קם ועשה מעשה, ובחר להציל.

הכתיבה שלו מבחינתי לא היתה כתיבה של ‘ספר שואה’, אלא כתיבה של סיפור מדהים, ששום דמיון לא יכול היה להמציא, ובמרכזו דמות מעוררת השראה שזו היתה הדרך שלי להודות לו, על שבזכותו בעצם חיים ילדיי.

הסיפור של פרנצ’סקו הוא סיפור אוניברסלי, שגם בלי המושג המפחיד ‘שואה’, יש בו אמירה על טוב.

המושג שואה אגב, לא מוזכר בו אפילו פעם אחת. מושגי ‘שואה’ מופיעים בו ברמז אך ורק באיורים (של יעל אלברט הנהדרת), ובאופן שהמבוגר קולט אותם מיד, והילד, רק על פי השלב שהוא נמצא בו, או בתיווך של המבוגר.

האם זה מושלם? לא. בעולם מושלם לא היתה שואה, ולא היינו צריכים להתלבט בשאלה אם לחשוף את ילדינו לקיומה או לא.

אבל בעולם שלנו, עולם שהשואה היא חלק ממנו, אם נרצה ואם לא, אני חושבת שחלק מתפקידינו כמבוגרים הוא לא להדחיק, אלא למצוא מתווכים נכונים ושליחים נאמנים, שיעזרו לנו ולילדינו להתמודד עם המושג הזה באופן מתאים ונכון להם.

אני מקווה שהצלחתי בשליחות הזו, ולו במעט, ומתרגשת מאוד מתגובות שאני מקבלת מהורים, מורים וגננות, המשקפים עבורי שאולי כן.

-

** הכותבת היא רבנית, ראש החוג לספרות במכללת וושינגטון  ופעילה בפמניזם הדתי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה