הסיפור המטלטל של מרים

ילדה בת 7 עברה תקיפה מינית בפנימייה ופרטי המקרה לא הובאו לידיעת האמא. הפנימייה טענה שהמקרה ''עדיין בחקירה'' ולא יכולים לחשוף פרטים. בינתיים הילדים התוקפים לא הוצאו מהפנימייה

03/07/2018
גוף ונפש קבלו עדכונים מגוף ונפש
  • RSS

מאת: חלי מזראי

כשנתקלתי, במקרה, בכתבה ששודרה לפני כ-4 שנים במהדורת מבט לחדשות בערוץ הראשון, הזדעזעתי. אני חושבת שמה שזעזע אותי במיוחד הייתה העובדה שהילדה הזו עברה משהו נורא ובמקום שעכשיו ינסו לעשות איזשהו תיקון, העוול ממשיך להתרחש והמבוגרים לא לוקחים אחריות. זה גרם לי לתחושת חוסר אונים גדולה מאד. הרבה זמן הסתובבתי עם הסיפור הזה.

חלי מזראי צילום יחצ

רציתי לעשות איתו משהו, לקח לי זמן להבין שאני צריכה להתייחס אליו מנקודת המבט של האמא. מהרגע שהבנתי את זה, זה היה כל כך ברור לי, שזו העמדה שאני צריכה להתייחס אליה. זו העמדה שאני יכולה להבין יותר מהכל ולהזדהות איתה, נקודת המבט של האמא. התחלתי לעשות תחקיר, קטן כזה, מהבית, ביוטיוב. גיליתי עולם שלם, שנמצא ממש לא רחוק ממני  פיזית, של אימהות, חד הוריות בד"כ, אולי רק במעמד סוציו אקונומי נמוך, שהילדים שלהם נלקחים מהם בטוענות שונות, לפעמים ממש לא משמעותיות. חשבתי תמיד שמוציאים מהבית ילדים כשמגלים שהם עוברים התעללות בבית, אלימות פיזית או אלימות מינית. אבל לא תיארתי לעצמי שיש ילדים שמוצאים מהבית כי האמא ענייה מידי או כי מישהו דיווח למערכת שהילד מאד מתפרע וההתנהגות שלו בעייתית ומישהו מחליט שצריך להוציא ילד בן ארבע לאבחון רגשי ל-30 יום מחוץ לבית. איפה נשמע דבר כזה?! אז זהו, שנשמע.

הייתי קמה בבוקר, פותחת את היוטיוב, מסתכלת על הסרטונים, חוטפת כאב בטן נוראי ומכבה ואז אחרי כמה זמן, מקבלת שוב אומץ, שוב מסתכלת על הסרטונים של האימהות, המספרות כמה הן כמהות להיות עם הילדים שלהן, שביתות הרעב שהן עושות, המלחמה שלהן להשיב את הילדים הביתה, שוב חוטפת כאב בטן ומכבה. חוסר אונים גדול.

פחדתי להתעסק בחומרים האלו, אני עדיין פוחדת, אבל התשוקה ותחושת המחוייבות לילדה הקטנה שאף אחד לא שמר עליה, גדולה מהפחד. כתבתי את התסריט של "מרים" בדם, יזע ודמעות. רציתי לתת לאמא הזו, מהכתבה בחדשות, שהופיעה כשפניה מוסתרות, קולה מעוות והיא נקראת בשם ב', שם, קול, ופנים. רציתי לתת לאמא הזו, שמישהו החליט שהיא לא אמא טובה מספיק לגדל את הבת שלה, רגע של שפיות, של נורמליות עם הבת שלה.

ילדה מכתבה על פנימייה צילום מסך

 

ומה יותר נורמלי בימינו, מאמא ובת המטיילות  ביחד בקניון. האמא, בסרט שכתבתי, מרים, שמה, היא בת 45 והיא מגיעה ליום הביקור החודשי את עדן בתה בת השבע, בפנימייה, בה היא שוהה. בהגיעה לפנימייה, לא נותנים לה לראות את עדן. מספרים לה שהיא עברה תקיפה מינית על ידי קבוצת ילדים מהפנימייה ושהיא לא מדברת מאז. מרים מאבדת שליטה, היא חייבת לראות את בתה.

היא חוטפת את אקדחו של איש הביטחון המנסה לעצור אותה, דורשת שיביאו את עדן. מרים אוחזת בידה הקטנה של עדן, הן רצות ביחד, בורחות מהפנימייה. אורותיו המנצנצים של קניון גדול מושכים את תשומת ליבן. הן נכנסות לקניון, מהלכות בו כבפנטזיה. בסוף היום, עדן נרדמה על הספסל לצד מרים המתבוננת בה בכאב, מבינה שהיא לא יכולה לקחת את עדן ולברוח איתה ממציאות חייהן.

התלבטתי הרבה על הסוף של הסרט, הלוואי ויכולתי לכתוב סוף ממש טוב, אבל זה היה מנותק מידי מהמציאות. נתתי להן בסרט, כאמא ובת, כמה רגעים טובים, מחזקים, קצת נחמה לשתיהן. אני מזמינה אותך להיכנס ללינק, לראות את הסרטון המספר על הסרט, לבחור תשורה ולתמוך ב"מרים".

רק בזכות גיוס מוצלח של 100% הפרויקט יצא לאור, לכן, כל תמיכה חשובה!

רוצים לתרום? לחצו כאן

** הכותבת, חלי מזראי, היא יוצרת הסרט "מרים"




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה