הסיוט בקורס מדריכים

היא לא דאגה שהמתבגרת תיפצע, חלילה, תהיה עצובה, תבכה או תתגעגע. ענבר דותן חששה מדבר אחד: להגיע בידיים ריקות, בלי סירים, ציידניות ומחצלת

13/08/2012
ענבר דותן קבלו עדכונים מענבר
  • RSS
» הסיוט: להגיע בידיים ריקות. צילום: Thinkstock

אחת החרדות הגדולות שלי כאימא ישראלית קשורה באוכל. אני לא מדברת על הפיקניקים הספונטניים הללו של שבת בבוקר. פיקניק שמתחיל בשיחת טלפון ונגמר בצורך שלי להיות מאובזרת בבורקסים, ביצים קשות, חטיפים ואיזה סלט ישראלי, רק בשביל לגלות ששוב לא רכשתי את החטיפים החדשים הללו.

זה לא זה.

ועזבו את הקטע הזה שלפניי חגים, תעודות או מסיבות סיום, כשגברת- ועד-הכיתה שולחת מייל מפורט ובו רשימה של מה כל אחד צריך להביא, ואני איכשהו תמיד נתקעת עם "עוגת פרווה ושרוול כוסות חד פעמי". שנים חיפשתי מתכונים לעוגות פרווה עד שהבנתי שהכי קל לקנות בסופר. וששאר האימהות יעשו פרצוף של "כמה לא מתאים" או שיתנו לי להביא משהו אחר בשנה הבאה.

זה לא זה.

הסיוט: להגיע בידיים ריקות

החרדה שלי קשורה לחברה המיליטריסטית בה אני חיה והסיוטים שלי נגמרים בזה שאני מתעוררת בזעקה אחרי חלום על סיום הטירונות של אחד הילדים. טקס אליו אני מגיעה בידיים ריקות.

והנה, כמו שאר הסיוטים שלי גם זה התגשם לו לא מכבר.

המתבגרת יצאה לשלושה שבועות (תמימים!) לקורס מדריכים של תנועת הנוער. כמו מתבגרת נבונה היא לקחה איתה מזוודת king size מלאה כל טוב מחטיפי ארצנו (בדקתי שמדובר בחטיפים שהיא אוהבת), המון חולצות, כלי רחצה, מים ועוגיות שהיא הכי אוהבת (כלומר, העוגיות הכי יקרות בסופרמרקט).

הורי המדריכים לעתיד קיבלו הוראות מראש לפיהן מותר לבקר את הילדים רק בשבת מסוימת ורק בין 13:00-16:00.

לא אלאה אתכם בטלפונים שקיבלתי ביום הראשון למחנה. שיחות מלאות בבכי ותלונות. למזלי, הבטרייה של הנייד נגמרה לה מתישהו ביום השני ולא הייתה למתבגרת ברירה אלא להתרגל למצב הנתון.

הסיוט מתגשם

יומיים לפניי שבת, יום הביקור, רעדו לי הידיים מהתרגשות: מה אכין לה, למתבגרת, במטבח החם שלי? הכנתי רשימה של מטעמים ובצד השני הכנתי רשימת קניות מכובדת. מניתי את כל המטעמים מבית אימא (כלומר אני, אימא שלי יודעת להכין חביתה וגם זה יוצא לה לא משהו). בדקתי שיש סל מתאים וראוי לשאת את הכבודה המכובדת שאביא למחנה ההדרכה. גם בירכתי את עצמי על התושייה שגיליתי עת נולדו לי הילדים, ומתוך הבנה אמהית, מעמיקה ואחראית, כי בכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה ולכן חובה שיהיו במזווה קופסאות שימורים ומים מינרלים. (מזווה... ארון קטן, כן?).

רגע לפני שיצאתי לקניות, כי הכול חייב להיות טרי, קיבלתי טלפון מהמתבגרת בו התבקשתי לא להביא כלום. "כלום?" שאלתי המומה. "תביאי רק סושי מהמושבה, צ'יפס ומקלות תירס ממקדונלדס", היא ירתה את התשובה. לא האמנתי למשמע אוזני. "מה עם כל הדברים שאת אוהבת??"  "אימא, חם לי בטירוף, נתראה בשבת ו... אה... תביאי גם קולה".

הופ, ניתוק.

החלום שלי, לעמוד במטבח ולהכין מטעמים התנפץ לי בפרצוף. ניחמתי את עצמי בידיעה כי במחנה ממוקם גזלן (יימח שמו, 6 שקלים לקרטיב!) והמתבגרת בטח קונה אצלו כל מיני שטויות. בטח חם לה והיא לא רוצה להעיק עליי, ואולי מדריכי העתיד לא רגילים לאכול אוכל של בית כמו המתבגרת שלי...? כן, ציינתי לעצמי בסיפוק, זו בטח הסיבה. היא רוצה להיות כמו כולם ולא להתפדח מאימא שבאה עם סירים למחנה.

"כבר בחניה הבנתי שטעיתי"

בעלי הרים גבה. בכל זאת, כבוגר חטיבת "גולני" הוא כבר ראה פריסה או שתיים ומעולם לא שמע על מישהו שלא רצה אוכל של אימא. כשהשמעתי בפני את התיאוריה שלי, שזה כנראה בגלל החום והגעגועים, הוא לא ממש התווכח.

בשבת בבוקר עוד חשבתי לחתוך אבטיח, אבל הייתי כל כך טרודה ועייפה שהעניין פרח מזיכרוני. (גם פחדתי שהיא תעקם פרצוף ואני אתעצבן ויהיה ביקור לא סימפטי). איך אומרים? ויתרתי מראש.

קצת לפני שעת השין נברתי בזיכרוני במטרה לברר אם יש משהו שפספסתי. זיכרוני טען שהכול בסדר ויצאנו לדרך. עברנו בין חנויות המזון, אני גיליתי שאוכל מהיר לא מגיע באמת מהר והוא גילה שבסושי יש מנה שהוא ממש אוהב. מרוצים מעצמנו, חמושים בצאצא הנוסף ובחברה טובה של המתבגרת - שמנו גלגלינו למקום המפגש.

כבר בחניה הבנתי שטעיתי.

אימהות ואבות מדושני עונג יצאו ממכוניותהם עמוסים בכל טוב. הם החזיקו בקבוקי שתייה, סלים מלאים וצידניות כבדות, הייתה להם גם מחצלת או שתיים, שיהיה נוח לשבת ולטחון את הכול. כנראה. ההורים האחרים לא שמעו כנראה שהנוער של היום אוהב סושי ומקלוני תירס. לא, הם היו חייבים לבוא ולנפנף במטעמי השבת שלהם.

בעלי עשה פרצוף (ברור...) ואני כבשתי את פניי מטה רק כדי לראות את אדמת החמרה החמה והאכזרית ששרפה לי את כפות הרגליים, (כן, הייתי עם נעליים, היה חם!) ואת טיפות הזיעה שזלגו לי מהאף.  ולכי תסבירי לו עכשיו שזה, זה הסיוט שלי. כל האימהות האלה, המוכנות האלה, עם הבורקסים תוצרת בית, עוגות השוקולד שלא נמסות, רוטב העגבניות לג'חנון שלא הופך למימי אחרי שעות בצידנית ומאיזה קיבינימט יש לכן כל כך הרבה קופסאות פלסטיק ונחת רוח???

בשער הכניסה חיכו לנו שני בוגרים. האחד חילק להורים פלאייר בו נכתב כי הם מבקשים לשמור על הניקיון ואילו הבוגר השני חילק לנו שקית ניילון גדולה לאיסוף האשפה. אין לי בכלל ספק שהמבט הזה שהם נתנו לנו היה מבט מזלזל וציני שהרי איזה לכלוך אנחנו יכולים בדיוק לעשות...

הביקור נגמר, הסיוט עדיין לא

גם המתבגרת חיכתה לנו בכניסה. כל אחד מההורים קיבל חיבוק חם ומתגעגע, אפילו לאחיה היא נתנה חיבוק, שצילמתי, למזכרת. לחברה הטובה היא נתנה חיבוק אוהב של ממש והבנתי מהשיחה שהחברה מעודכנת בכל מה שקורה שם (אולי לא באמת נגמרה לה הבטרייה?)

בגלל שלא הבאנו מחצלת ישבנו על פיסת דשא צהובה וחמה. סביבנו ישבו (על מחצלות) הורים מאושרים משקיעים ושבעים. האוכל שהבאנו חוסל בשניות על ידי המתבגרת והיא נשבעה שממש לא בא לה אבטיח חתוך וקר.

איך ידעתי שאין טעם לחתוך...

שאלנו אותה איך במחנה והיא ענתה "חם". אחר כך היא אמרה לחברה שלה לבוא איתה והשאירה אותנו ואת פיסת הדשא להתייבש (או אולי להתבייש) בשמש היוקדת. כשהן חזרו הופר השקט המתוח שהיה. היא נראתה מלוכלכת ומאושרת עד הגג. אימא אחת עברה עם עוגת שוקולד ובעלי שאל אם אפשר פרוסה אחת. (אולי ככה נהוג בפריסות של "גולני"... אין לי מושג), המתבגרת, בכל מקרה, חשבה שמדובר בחוצפה של ממש ואמרה לנו שאנחנו יכולים לנסוע הביתה כי ממילא עוד מעט נגמר הביקור.

נסענו. הסיוט התגשם כמעט במלואו. המבט המרחם של האימא הזו עם עוגת השוקולד עדיין רודף אותי. לכי תסבירי לה ששאלתי ואמרו לי " לא צריך כלום".

אם תהיו בטקס סיום טירונות בעוד ארבע שנים ותראו אימא מוטרדת ומזיעה שמתרוצצת עם סירים, צידניות, סלים ובקבוקי שתייה, תדעו שזו אני.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה