הסיבוב של מרגול בלימוזינה

שושנה גבאי באתר העוקץ על מרגול: תקשורת גזענית קונפורמיסטית, עצלנית ומושחתת

31/08/2011
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
» מרגלית צנעני, צילום מYouTube

פניה הכעורים של החברה הישראלית המקדשת וולגאריות הם פני ההגמוניה, ומפעילי המדיניות האלימה שוכנים דווקא בבתי מידות בתל אביב ובקיסריה ולא בבת ים. אבל למה להכיר במציאות אם אפשר פשוט להאשים את המוזיקה המזרחית? תגובה להנדלמן סמית, מאת שושנה גבאי, אתר העוקץ

עיתון הארץ פרסם ביום שישי האחרון מאמר פרי עטו של כתב אחד, איתמר הנדלמן סמית, תחת הכותרת "שמור אותי ממרגול: הסינדרלה התימניה מסוכנת. לכולנו." בכותרת המשנה נכתב "החיבור החזק בין המוזיקה המזרחית (האלימה), לריאליטי (הרדוד) ולעולם התחתון (העברייני) מגולם כולו בדמותה של מרגלית צנעני".

טקסט זה פורסם בעיתון ממסדי בישראל, המחשיב עצמו כמייצג המעמד הבינוני- גבוה, משיא עצות לבעלי השררה וממליך מלכים. הוא עבר תחת עיניהם של עורכ/ת בעיתון הארץ שמצא/ה לנכון לפרסם אותו, כך שהוא מייצג תפיסה תרבותית-פוליטית חברתית המקובלת על העיתון.

פסלו של אונורה דה בלזק, אוגוסט רודן. איזה פשע מסתתר מאחורי העושר?

את מאמרו קישט הנדלמן סמית, מעשה אדם תרבותי, בציטוטים של אונורה דה בלזק כמו "מאחורי כל עושר רב יש פשע". ואכן הסופר הצרפתי מתאר בכתביו תמונה של חברה וולגארית ומושחתת ממש כמו החברה הישראלית ותרבותה בימים אלה. חברה בה שולטים תאוות הבצע, אלימות ורדידות. אם נוסיף את חלקה של התקשורת הישראלית נוכל למנות עוד כניעה לבעלי הסמכות, רפיסות מחשבתית, עדריות וצייתנות.

נשאלת השאלה מי בדיוק אחראי לכך שברוב שנות קיומה אלו הם פני החברה הישראלית. מבחינה סוציולוגית, התשובה לא מסובכת: כמו בכל חברה אנושית, האחראים הם בעלי הכוח, כלומר השכבה ההגמונית בחברה הישראלית.

אם כך, מדוע אצל הכותב, כמו בקרב רבים מכותבי הארץ ועיתונים אחרים, ולמעשה כמו אצל רוב רובו של הממסד הישראלי, חוזר ונשנה המוטיב בו מואשמים המעמדות הנמוכים בחוליי החברה? גם כאן התשובה היא פשוטה להפליא: הפנים הדוחות הנשקפות בראי מדי בוקר יוצרים אי נוחות אסתטית בליבה של ההגמוניה הישראלית, וכמו שליטים לאורך ההיסטוריה, גם היא רוצה להיות לא רק חזקה ועשירה אלא גם יפה וצודקת.

דוגמא מאלפת מהווה, למשל, ההיסטוריה האנגלית. משהו שמצוי מעבר להבלים על חינוך מושלם, נימוסים וספלי חרסינה שמפיצים כתבי תרבות בעיתוני ישראל, המתהדרים בהתמצאות בנעשה בתרבות הסלבריטיז במדינות המערב כדי למלט עצמם ללא הצלחה מקרתנותם. תיאורים היסטוריים מסמרי שיער מעידים על מעשי השליטים האנגלים באירלנד ובהודו במאות ה-18 וה-19 ואחר כך רק בהודו עד מחצית המאה ה-20.

תיאורים אלה מדגימים כיצד הם עסקו בסחיטת לשד עצמותיהם של האירים וההודים, אך נהגו להסיר מעצמם את האחריות על מעשים אלו. בהתחלה האשימו את האירים וההודים בעצלנות ובפרימיטיביות וכאשר לא ניתן עוד להתחמק מאחריותה של העלית האנגלית לאכיפת שיטה כלכלית שנישלה עמים אלה וגרמה להם לגווע ברעב, החלו המעמדות העליונים באנגליה להאשים באכזריות ישירה את סוכניה בשטח, בעלי הקרקעות האנגלים – ה"לנד-לורדס" המתגוררים באירלנד או את שדרת הפקידות בהודו. התרבות האנגלית גדושה בייצוגים של סוכנים אלה כמוצצי דם ונבערים. גם אז, אף אחד מאנשי העט לא האשים חלילה את השכבה שהשליטה את האימפריאליזם לסוגיו וגרפה את מירב הרווחים.

האוחזים בנבוט והווילה בג'ונגל

המתבונן במצב בישראל מבחין באותו מנגנון: השולטים בלהבות האלימות שהמדינה מפעילה כלפי הפלסטינים שוכנים דווקא בבתים מפוארים בתל אביב ובקיסריה ולא בשכונת התקווה. אמנם כדי לשמור על הווילה בג'ונגל, הם מחזיקים בצורה ישירה הרבה סוכני משנה עם נבוט ביד, רבים מהם מזרחים ודרוזים, ובעשרים השנה האחרונות נחשבים הרוסים באופן מובהק לאלו המתעללים בפלסטינים.

אם לחזור לקשר בין אלימות בתרבות הישראלית, מוזיקה מזרחית ותוכניות הריאליטי, נגלה כי תפקידה של מרגלית צנעני מאז פרוץ הטלוויזיה המסחרית ב-1993 מתמצה בעיקר בהיותה אישה מאוד מפורסמת, מגישת תוכניות טלוויזיה ואורחת רצויה המשמשת גם כשופטת בתוכניות ריאליטי, שם היא מכונה בעיקר "מרגול". צנעני כבר מזמן לא סמל של מוזיקה מזרחית ולא בטוח שמרבית בני הנוער הצופים בתוכנית מכירים כלל את שיריה. בזאת אפשר להיווכח בקלות ב"יוטיוב" על פי מספר המאזינים, וקשה לראות שם הצלחה כמו לדוגמא זו של עומר אדם או של שאר הזמרים המזרחים הצעירים.

הכותב מצקצק ומזדעזע ממסיבה שנערכה בביתו של עומר אדם, ומשווה אותה לסצינות בסרט "הסנדק". אני, לעומת זאת, זכיתי לראות בטלוויזיה קטעים ממסיבות של עשירי ישראל בהן מסתודדים אנשים כמו רם כספי, נוחי דנקנר אליעזר פישמן ודומיהם, אנשים בעלי מהלכים משמעותיים בתקשורת ובפוליטיקה, ולי הן הזכירו יותר סצינות מ"הסנדק". אפשר לגבות טענה זאת בצורה מספרית: כמה גורלות של אזרחי ישראל נגזרו במסיבות אלו לעומת המסיבה של עומר אדם.

כל מי שעבד בכלי התקשורת בארץ, יודע היטב כמה היא קונפורמיסטית, עצלנית ומושחתת ועד כמה היא נשלטת על-ידי ההון הגדול. ואם נקח שוב דוגמא מאנגליה הנערצת על-ידי הבורגנות הישראלית, הרי שפרשת "ניוז אוף דה וורלד" של רופרט מרדוק, בה אנשי תקשורת מושחתים הלכו יד ביד עם ההון הגדול וטמטמו את הציבור בעיתונות צהובה, אינה רחוקה מתמונת המצב בישראל.

קשה לדעת אם צנעני היא אכן סינדרלה כפי שסבור הכותב, בת מזל שעלתה מהאשפתות ללא כישורים מיוחדים רק בגלל שהנסיך הושיט לה יד. ולא רק בגלל שצנעני היא זמרת מצוינת שללא ספק תקבל הכשר גם אצל אזרחי העולם שאינם מצויים כלל בנפתולי עלילות המעמדות החברתיים בישראל, בין אם הם במדינות ערב או באירופה. השיר "חומות חימר" שהלחינה או הביצוע שלה ל"חביב זכריה" המסורתי הם הישגים תרבותיים שיישארו תמיד, גם אם תיגזר עליה דיאטה טלווזיונית קשה וגם אם תשב בכלא.

אבל מה טיבו של הנסיך המפוקפק? אפילו אם מרגול זכתה לטרמפ בלימוזינה של איל תקשורת זה או אחר, ברגע שתושלך מהמכונית תמשיך הלימוזינה לשייט כשאיל התקשורת מסתתר מאחורי חלונותיה המואפלים. מאז שנות התשעים, נכבשה מוזיקת הפופ המזרחית לחלוטין על-ידי זכייני הטלוויזיה המסחרית ששמו יד חמדנית על הזהב המתגלגל בה, ולכן קשה כבר מזמן להכיר בה את המוזיקה שנוגנה בחפלות הצנועות בשנות השבעים. היא שינתה פניה לפופ מטופש.

הטענה על אלימות מזרחית המטילה טרור כביכול על האינטליגנציה האשכנזית היא טענה ישנה הנשנית פעמים רבות בהארץ ובעיתונים אחרים. מאמנון דנקנר ועד יאיר לפיד שטען פעם כי זה מסוכן להגיד שלא אוהבים את זוהר ארגוב ואביהו מדינה. יש הרבה מאוד מופעים לטענה הזאת ותקצר היריעה מלהכיל את הדוגמאות. אני יכולה רק להיזכר בתגובות ההיסטריות בעיתונות בנוסח גיליון מיוחד של העיר בכותרת "אשכנזים לבונקר", אחרי שהטלוויזיה המסחרית שידרה פעם בשנות התשעים סדרה דוקומנטרית שכתבתי, בשם "ים של דמעות", על תולדות מוזיקת הקסטות.

במדינה בה האידיאולוגיה המרכזית מבוססת מלכתחילה על כיבוש הארץ בכוח, הדיבור דווקא על האלימות של המוזיקה המזרחית גובל בעיוורון נרקיסיסטי מוחלט. בארץ הזאת בה רועמות תחנות הרדיו שירים עבריים אלימים במשך רוב שעות היום זאת כמעט בדיחה. אסי דיין שמבין דבר או שניים במיליטריזם, תיאר זאת בכישרון רב בסרטו "החיים על פי אגפא", בו השוטר וחבורת החיילים מבצעים את מעשיהם הסאדיסטיים תוך שירה בלתי פוסקת של מה שמכונה שירי מולדת.

"נכון שבאת אליי מרצונך הלאומי?", החיים על פי אגפא לאסי דיין. מעשים סדיסטיים נעשים תוך זמזום שירי מולדת. צילום מסך

אגב, הקשר בין העולם התחתון לבין עולם הבידור, פוליטיקאים ואנשי הון לא החל עם מרגול. משה דיין והמסיבות שלו במועדוני הלילה של תל אביב יחד אלופי צה"ל וחבריהם מהעולם התחתון היו לשם דבר בשנות השישים והשבעים ואף אחד אפילו לא מצא לנכון התבייש.

גם אם נסכים להערה סרקסטית של אחד המגיבים למאמר הזה בהארץ, שטען כי הנדלמן סמית אינו העיפרון הכי מחודד בקלמר, הרי אין ספק, גם משלל התגובות הנלהבות למאמר, כי הוא עדיין מייצג קול מרכזי של שומרי הנדל"ן התרבותי בישראל. אם לפני שנים רבות, מבקרי תרבות בעיתון הארץ טענו שאום כולתום משמיעה קרקורים של תרנגולת, ואחרי דור טענו המבקרים כי זוהר ארגוב הוא זמר עלוב, הרי שעכשיו הטענה היא שמרגלית צנעני לא זמרת משהו משהו. נו, טוב.

הצמיחה הכלכלית מחלחלת למטה, מתעקשים במשך שנים מומחי הכלכלה של עיתון זה. בתפיסתם הכלכלית הם ככל הנראה טועים, אבל יהיה קשה לטעון כי הוולגריות לא מחלחלת בהצלחה מלמעלה. יש לקוות רק שמשב הרוח הרענן שהביאה מחאת האוהלים על בני העשרים שלה, יוכל לייבש גם את ביצת העובש והריקבון בה שרויה התשתית התרבותית בישראל.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • למה אנחנו מוחים? | בחדשות | סלונה 02/09/2011

    [...] זמן ולא יצאה שום תגובה מנתניהו. ואז הגיעו עוד אירועים, הפרשה של מרגול והדיבור עליה, השפיטה, הביקורת, התקשורת. והשיא מבחינתי, הרמיזה [...]

בחזרה למעלה