Saloona

» הילדה הנאנסת לומדת ש"ככה אבא אוהב"

הספרות המקצועית מדברת על אחת משבע נשים שהיא קורבן גילוי עריות. תופעת גילוי העריות היא תופעה רווחת, למרות שהיא נראית כמנוגדת לכל מוסר אנושי בסיסי, ולכל סדר חברתי תקין. ולא רק שהיא רווחת – אין חתך אוכלוסייה המאפיין אותה. מבצע גילוי העריות עשוי להשתייך לכל קבוצה סוציו-אקונומית, משכילה או לא משכילה. הוא איננו בהכרח פושע, נרקומן או סוג אחר של אאוטסיידר חברתי-תרבותי. הוא עשוי להיות רופא, איש אקדמיה, פסיכולוג, איש צבא, שופט, מחנך, רב, פוליטיקאי, איש תקשורת או משורר. רק הבת היא תמיד ילדה קטנה וחסרת אונים שמאמינה שאביה, אחיה, דודה, סבה או קרוב משפחה אחר, תמיד ישמור ויגן עליה.

גדילה אל תוך חווית האונס

את שורשיה של התופעה ניתן לזהות במצב יחסי הכוחות הבסיסי בין הילדה לדמות הגבר המבוגר יותר, בתוך המשפחה. הילדה היא "אישה נגישה", גוף ניתן לחדירה ו"בטוח לשימוש", כיוון שהיא חסרת יכולת להגן על עצמה מכל בחינה שהיא. היא מוגבלת ביכולת ההבנה שלה, ביכולת הדיווח שלה, ובעצם המודעות לגבי מה שנעשה בה. מעבר לזה, ובמיוחד כשמדובר באב, מנגנונים רגשיים משתקים מונעים ממנה לצאת כנגדו. היא לומדת ש"ככה אבא אוהב", והיא פוחדת לאבד את האהבה המשמעותית לה כל כך.  האונס פוגש אותה בתהליכים ראשוניים של גיבוש מבנה אישיותה, ולכן היא עוברת תהליך של גדילה אל תוך חווית האונס, תוך עיצוב פנימיותה בהתאם להדי האימה בתוכה. היא לומדת שלכאב שלה ולתחושות שלה אין שום משמעות, ושתפקידה הוא למלא את צרכיהם של אחרים, ובעיקר – לציית.

מרחב מוגן עבור התוקף

האם, במיוחד בחברה זכרית באופייה, איננה מהווה בהכרח כוח מגן ומרתיע במשפחה. אימא שמכחישה את התרחשות האונס בביתה, אם במודע ואם לא במודע, היא מקרה שכיח מאוד בסיפורי גילויי עריות. גם בחברה שוויונית כביכול, האישה עדיין חשה פעמים רבות חסרת ערך ללא נוכחות הגבר בחייה, והיא מעדיפה לומר לעצמה שהבת משקרת, מאשר לוותר עליו. בכך היא מלמדת את בתה שאת הכביסה המלוכלכת היא מצווה לקבור בפנים, ושחובתה היסודית היא שמירה על מהוגנותו ומכובדותו של אותו גבר – גם במחיר חייה שלה.

משום כך, למרות שהמרחב הביתי הוא זירת רצח עבור הילדה הנאנסת, עבור הגבר האונס המרחב הזה הוא מרחב מוגן. הוא יכול לספק את צרכיו, מבלי לפגוש בו בהשתקפות עיניי המצפון החברתיות. במרחב המוגן הזה פעמים רבות אין מבוגר אחראי, במובן של מישהו שרוצה להיות כזה, ואין מי שייתן עדות. ללא מנגנוני הבקרה האלה יכול בן המשפחה, ובמיוחד האב, להסיר את חליפת מהוגנותו – ולממש, ללא שום מראות ביקורתיות ושיפוטיות, את יצריו האנוכיים.

מעבר למרחב הביתי, המרחב הציבורי משמש גם הוא לרב מרחב מוגן עבור בן המשפחה המתעלל, במיוחד כשהוא מייצג במאפייניו את הנורמות האיכותיות יותר, המוערכות יותר והנחשבות יותר בחברה, וכשהוא משתייך לבעלי מעמד וכוח חברתיים. אף פוליטיקאי, מחנך, רב, איש אקדמיה או איש צבא לא ירצה להאמין שחברו – הפוליטיקאי המוכר, המחנך  ההומניסט, הרב הצדיק, איש האקדמיה הנאור או הלוחם המוערץ, אנס את בתו. הרי אז מתבטלות כל הערובות -  ואף אחד, כולל הוא עצמו, לא מוגן בפני האשמה באחד המעשים הנפשעים ביותר שניתן לתאר. לכן,  פעמים רבות המרחב הציבורי (בו קיימת דומיננטיות של  בעלי הכוח והמעמד), יבחר שלא לתת יותר מדי מקום לתופעה, ובדרכים שונות, גם אם לא במכוון, יתרום להשתקתה.

לשבור את השתיקה

תחושת חוסר ההגנה היא תחושה קיומית בסיסית המלווה את ניצולות גילויי העריות. באופן פרדוקסאלי, בעוד שמעשה גילוי העריות חורט בבשרה ובנשמתה של הילדה את חווית חוסר המוגנות, הוא מתרחש דווקא בגלל חווית המוגנות שעשוי לחוש האדם המתעלל, בתוך ביתו, ובתוך סביבתו.

בעוד שאת המרחב הביתי קשה מאוד לפרוץ, משום שאף פעם לא באמת ניתן לדעת מה קורה בחדרי חדרים, את מוגנות המרחב הציבורי ניתן לפרוץ על ידי הבחירה- "לשים את הדברים על השולחן"- להעלות את המודעות לתפוצתה ולנפיצותה של תופעת גילוי העריות, על ידי שבירת השתיקה של עוד ועוד נשים שהיו קורבנות, והתגייסותן של עוד ועוד נשים כתומכות פעילות במאבק כנגד התופעה. לצד התגייסות זו, חשובה לא פחות התגייסותם של כלי התקשורת ושל נשות תקשורת מרכזיות, לשם  הצבתו של המאבק בראש סדר היום הציבורי והחדשותי. כיום, הנושא מצוי עדיין בשוליים החדשותיים – נגיעה פה נגיעה שם, וכמובן- רק במידה ואין התפתחויות מרעישות בתחום הפוליטי, הצבאי או המדיני. כך נותרת תופעת הפשיעה המינית במשפחה, כמו גם סבלן של הנפגעות, בתחתית סדר היום הציבורי והלאומי, והמרחב הציבורי ממשיך להיות מקום מוגן ומאובטח היטב עבור האדם הפוגע.

הצטרפו לעצרת המחאה כנגד ההתעללות

כדי לשנות זאת, נדרש מאמץ ציבורי ותקשורתי ממוקד ובחירה מודעת להפוך את תופעת גילוי העריות למדוברת, לא רק לצד אירועים אחרים ולצד החדשות האחרות, אלא במרכזם. עליה לקבל בולטות תקשורתית שלא תאפשר לאף גורם מכחיש להמשיך ולהיאחז בהכחשתו. ואולי כך, כשילכו ויצטמצמו המרחבים המוגנים למבצעי גילויי עריות-  ילכו ויתרחבו המרחבים שבהם ילדות ונשים תוכלנה לחוש בטוחות יותר, מוגנות יותר ובריאות יותר.

במוצאי השבת הבאה תתקיים עצרת מחאה כנגד תופעת ההתעללות המינית וגילוי העריות, בהנחיית דליה שימקו ובהשתתפות אמנים רבים, ביניהם אהוד בנאי, דפנה והעוגיות, רונית רולנד, דנה ברגר, מיי פיינגולד, מארינה מקסימיליאן בלומין, דודי לוי, הבאפלוס, יונתן רוזן, אסתי זקהיים, שירה גפן, עדי גילת ואניה בוקשטיין.

עצרת "ילדות וילדים אינם הפקר", ה-24/7 בשעה 21:00, רחבת מוזיאון תל-אביב

אשרו השתתפותכם בפייסבוק

(צילום: "Pink Sherbet Photography- "D Sharon Pruitt, פליקר)

מתוך הבלוג של דבורה לדרמן דניאלי