המסע הרחק היה מסע אל עצמי

בגיל 45, עדי גילתה על עצמה כמה דברים מפתיעים ומצאה את הדרך שלה להפוך לבת זוג, אמא ואישה אחרתֿ, שלמה יותר

26/01/2017
עדי ליבריך קבלו עדכונים מעדי
  • בדואר
  • RSS

בשיתוף מאגמה צ’אלנג’

“ארבעים זה השלושים החדש”. הכותרת הזו שצצה פתאום בלבלה לי את החישוב. מצד אחד זה נהדר: בשנייה ירדו לי 10 שנים. יעיל יותר מכל בוטוקס, פחות מזיע משיעורי חיטוב ויותר זול מטיפול פסיכולוגי. מצד שני, קצת מייתר את כל הניסיון והתובנות שצברתי בחיים. 35? אלוהים אדירים! תצילו אותי מבלקברי, חיתולים וקריירה לא ברורה. מזל שאני בת 45. יותר יודעת, יותר חכמה, מנוסה, בוגרת, אלוהים שישמור – אני זקנה?! משהו לא בסדר במתמטיקה של החיים.

תמיד חלמת על מרוקו (צילום: מאגמה צ'אלנג')

בלילה התהפכתי במיטה מרוב מחשבות על מי שהייתי ומי שהייתי רוצה להיות. בהיתי בילדים הישנים, קמתי להכין קפה כי שינה כבר לא תהיה כאן. התיישבתי ליד שולחן האוכל, עם השאריות מארוחת הערב שעוד היו שם, ופתאום הבנתי. הבנתי שיחסית לצעירה אני ממש מבוגרת, אבל יחסית למבוגרת – אני ממש צעירה. ובעיקר, אם אני רוצה שהפרק הזה בחיים שלי יהיה משמעותי, ולא תבנית מחרידה של הסעות וחישוב השנים עד לפנסיה, כדאי שאקח את ההגה לידיים ואתחיל לנווט.

לקחת את ההגה לידיים (צילום: פאני לוי)

הכל התחיל בווטסאפ

בחמש בבוקר, הווטסאפ של קבוצת “ארבעים כי טוב” התחיל לרטוט. דנה שולחת תמונות. יצאה למסע שטח נשי, החוצפנית. גם נסעה וגם שולחת תמונות בשעה הזו. כן, מתברר שזה בדיוק בדיוק מה שאני: זקנה נרגנת. הרי ממילא אני ערה, לא? ואז, אלוהים שישמור – הסתכלתי טוב וראיתי בווטסאפ תמונות של אישה מאושרת. ואמרתי לעצמי שגם אני רוצה. להיות. מאושרת.

ביום המיונים לקראת המסע הבנתי שאני לא לבד. הרגשתי שיש לא מעט נשים כמוני, שמבקשות לפתוח את הלב ואת הראש לעוד עולמות. אמנם לא כולנו אינדיאנה ג’ונס, אבל כולנו במסע של החיים, נכונות ומוכנות לגלות עולמות חדשים.

פאטה מורגנה בסהרה (צילום: איה בן עזרי)

והמסע? עשרה ימים של שכרון חושים. של אופוריה. של אהבה. של נופים מרחיבי לב ומהממים את הנפש. של מפגש עם נשים ואנשים מופלאים. אני אפילו לא מצליחה לשחזר מה עשינו בכל יום, וגם לא ממש רוצה. יש לי תמונות בראש – זריחה על פסגת הר, אני רוקדת לצלילי מוזיקה שלא הכרתי, לילה במחנה אהלים שהרגיש בית. יש בי סל של חוויות. של התרגשויות, של גאווה בעצמי אחרי שנהגתי בקטע שטח לא קל. של עייפות מתוקה בסוף יום והיכולת פשוט לשתוק רגע, בלי להסביר. תחושה אמיתית שאני כאן.

מה השתנה בעשרה ימים? דברים קטנים. היכולת להקשיב עד הסוף. לא למהר להגיד איך בדיוק אותו דבר קרה לי גם. לא לחרוץ מיד דין ועמדה. האומץ להגיד מה אני חושבת ומרגישה. האומץ לא לדעת לאן הולכים עכשיו. האומץ לרצות עוד. דברים קטנים? בשבילי הם כל ההבדל כולו.

עייפות מתוקה בסוף יום והיכולת פשוט לשתוק רגע, בלי להסביר (צילום: סמדר יגר)

אמא אחרת, בת זוג אחרת, אישה אחרת

חזרתי אחרת. ספוגה ביטחון ואהבה. לא רק ממה שקיבלתי מהחברות למסע אלא גם מעצמי. חזרתי מאוהבת בתמונות של האישה שהייתה שם: אוהבת את איך שהיא הרגישה: רגועה, יודעת את מקומה. מספיק בטוחה בשביל לצעוד בשבילים חדשים. להשתנות מבלי להרגיש שאני מאבדת את עצמי.

חזרתי אמא אחרת. פחות חרדה. פחות טכנית. אולי אפילו מעניינת יותר? יותר מוכנה לשבור שגרה עם הילדים. יותר שמחה במי שאני, והשמחה הזאת עוברת אליהם.

חזרתי בת זוג אחרת. כי השמחה שלי בעצמי היא גם השמחה שלי בנו ובמובנים מסוימים החלטתי לא לוותר עלינו כמו שאני רוצה שנהיה.

דברים שאת מבינה כשיש שקט (צילום: מאגמה צא'לנג')

וחזרתי אישה אחרת. כל חיי ניסיתי לצמצם אי וודאויות ולייצר בטחונות. עכשיו זה הרגע לפזר את השיער, לנענע את החיים, לבדוק ולחקור מקומות חדשים.

אני מסתכלת אחורה בתודה וקדימה בהתרגשות, ויודעת שמבחינתי 45 זה 45. לא רוצה להיות עשור לפני ולא דקה אחרי. אני פה, עם כל המורכבות והיופי שצברתי עם השנים. עם כל התעוזה והאתגר שמזמנים לי החיים.

גם את רוצה לצאת למסע? החלה ההרשמה למסע מאגמה צ’אלנג’ במרוקו

 

 

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה