המסע האמיץ של עולי אתיופיה

"המסע הקשה, אותו חוו אתיופים ואתיופיות רבות שעלו לישראל, ואני ביניהם כילדה קטנה, הוא סיפור של אומץ, גבורה, נחישות ואמונה עד אין קץ". לקראת יום הזיכרון לנספי אתיופיה, גאולה הדראי חושפת את סיפורה

02/06/2019
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

 מאת גאולה הדראי, מנהלת תיירות ב"הנני"

ביום הזיכרון לנספי אתיופיה, שיחול ביום ראשון הקרוב, מציינים בישראל בטקסים רשמיים, במקביל ליום ירושלים, את סיפורה המופלא של הקהילה האתיופית שהותירה מאחור כ-4,000 איש שמתו במסע המפרך מאתיופיה לסודן ומשם לישראל. מאוד חשוב להעביר לדור הצעיר של האתיופים בישראל וכמובן לחברה הישראלית את סיפור הגבורה של יהודי אתיופיה, ששילמו מחיר כבד מאוד על מנת להגיע לארץ החלומות, הלא היא ישראל.

המסע הקשה, אותו חוו אתיופים ואתיופיות רבות שעלו לישראל, ואני ביניהם כילדה קטנה, הוא סיפור של אומץ, גבורה, נחישות ואמונה עד אין קץ, אך למרות זאת אינו מספיק ידוע ומוכר לציבור הרחב. כעת, בחלוף 40 שנה לעלייה הראשונה מאתיופיה דרך סודן לישראל, הגיע הזמן לספר את סיפורנו, במיוחד על מנת שכל אחד בחברה הישראלית יכיר מקרוב את ההיסטוריה ואת ההקרבה הרבה שעשינו. כך, מעבר לחיזוק הזהות היהודית, תהפוך החברה הישראלית לשוויונית ומכבדת יותר, ויהיה קל יותר לקבל את כל מי שנחשב לשונה.

גאולה הדראי (צילום: אלבום פרטי)

בימים אלו, בעקבות קריאת הרומן "קדר המילים" אותו כתב צבי לי-דר (בהוצאת "כרמל ירושלים"), שבעלילת ספרו מופיע סיפור המסע המפרך של הקהילה האתיופית מסודן לישראל, חזרתי למסע שעברנו אני ומשפחתי, ממש כמו המסע שעברה ננית, גיבורת הספר: היציאה הבהולה מאתיופיה, ההליכה במדבר במשך ימים רבים עם תחושות קשות של צמא, רעב, כאבים ברגליים מרוב הליכה ממושכת והפחד המתמיד שמא יתפסו או יהרגו אותנו. כשקראתי את הספר, הרגשתי כאילו אני ובני משפחתי עוברים שוב את המסע המפרך אל הארץ המיוחלת.

נולדתי בכפר וולקאית שבצפון אתיופיה, כפר ירוק ויפיפה מלא בכל טוב: שדות חיטה ושעורה, פירות וירקות, סוסים, פרות, מפלים ומעיינות. ילדותי הייתה יפיפייה ומקסימה עם הרבה משחקים עם חברות נוצריות, מוסלמיות וכמובן יהודיות. כל הזמן דיברו בכפר שלנו על כך שיום אחד נעזוב את אתיופיה ונגיע לירוסלם, ותמיד דיברו על ירושלים בלשון געגועים.

גאולה הדראי (צילום: אלבום פרטי)

ואז יום אחד, כשהייתי בגיל שמונה, הגיע המסע לישראל עם משפחתי, במטרה להגשים חלום שנמשך 2,500 שנה. העירו אותנו באמצע הלילה ואמרו לנו שאנחנו צריכים ללכת. עזבנו את הכפר מבלי למכור כלום ובלי להיפרד מהרכוש שלנו, אפילו לא מהצעצועים. המסע הקשה התחיל בהליכה רגלית. אמנם נולדתי בכפר והייתי מסוגלת ללכת ברגל כמה שעות לכל כיוון, אבל המסע, שנמשך רגלית במשך שבוע ימים עד לסודן, היה מפרך ומטלטל מבחינה נפשית ופיזית. לסודן נכנסנו כפליטים, וההתאקלמות הייתה מאוד קשה: לשפה החדשה, למצב הכלכלי הקשה ולהכל. מעבר להכל, היינו צריכים לשמור בסוד את יהדותנו. סיפרנו שהגענו מאתיופיה בגלל המשבר הכלכלי.

נאלצנו לחיות בפחון ששכרנו במחנה פליטים בסודן. אבא שלי יצא לעבוד קצת כדי להביא פרנסה. נציגי המוסד הישראלי בסודן נתנו קצת כסף לנו ולמשפחות נוספות מאתיופיה, אבל זה לא היה מספיק. הנשים פחדו שייחטפו או שייאנסו, ולכן האימהות והילדות לא העזו לצאת לבדן מפתח הבית.

לאחר שנתיים בישרו נציג מהמוסד ונציג מהקהילה שלנו שהגיע הזמן לעלות לישראל. בשעת לילה מאוחרת הגיעה משאית להובלת עופות, ועליה הצטופפנו גברים, נשים, ילדים ותינוקות.  כ-200 איש בצד האחורי של המשאית שנעטף בברזנט. למרות שהיה ממש חם ומחניק בפנים, ביקש נציג המוסד מכל הורה שידאג להשתיק את ילדיו, כדי שלא יבחינו שיש במשאית כל כך הרבה אנשים. ככה היינו צריכים לנסוע עם המשאית במשך שלוש שעות ברחבי סודן, ללא כל אישור מעבר. זה היה מאוד מפחיד, כי היו יכולים בקלות להרוג אותנו.

גאולה הדראי (צילום: אלבום פרטי)

במהלך הנסיעה היינו צריכים לעבור שלושה מחסומים. את השניים הראשונים עברנו בקלות, אבל במחסום השלישי נעצרה המשאית למשך חמש דקות שנראו כמו נצח. השוטר במחסום התעקש לראות את תכולת המשאית, ואז פרץ ויכוח בינו לבין הנהג. תוך כדי הוויכוח נתן הנהג לשוטר כשוחד מעטפה מלאה בכסף, והוא עדיין התעקש לדפוק עם ידו על הצד האחורי של המשאית כדי לדעת מה היא מובילה. הוריי ישבו על הרצפה ואילו אני הייתי ממש מאחורי הסורגים של המשאית. השוטר דפק שלוש דפיקות על המשאית ולמעשה פגע בגב שלי. מרוב בהלה יכולתי בקלות לצעוק, כי הייתי רק בת עשר, אבל מרוב הפחד גופי קפא. מסתבר שיש ניסים נסתרים שהאלוהים עושה איתנו, ובמקרה זה על מנת שנגיע לישראל. כשהשוטר דפק על הגב שלי, הוא הפך להיות קשיח ממש כמו מוט ברזל. לאחר מכן שחרר השוטר את המשאית והמשכנו בנסיעה.

לאחר נסיעה, שנמשכה חצי שעה באמצע הלילה בסודן, אמרו לנו שהגענו ליעדנו. היה חושך מצרים והרגשנו חולות מתחת לרגלינו, ורק ככה הבנו שהגענו לחוף ים. כל משפחה עלתה על סירת גומי עליה היו חיילי חיל הים. חששנו שאחד הילדים ייפול לים או שמישהו יישכח מאחור. בלב הים עגנה אוניית חיל הים הישראלי בת גלים 2, וחיילים לבושים בלבן עזרו לנו לעלות אליה, כ-350 משפחות. אחד מהם, אדם מאוד גבוה שהיה לבוש בגדים לבנים עם חגורה שחורה וכובע כחול, העלה אותי מהסירה לאונייה. מיד לאחר מכן שאלתי את אמי: "ראית את האדם שעזר לנו לעלות לאוניה? הוא נראה לי חולה". אמי אמרה לי: "למה את חושבת ככה?", ועניתי לה: "תראי איך הוא נראה. הוא ממש לא כמונו". אמי השיבה לי: "בארץ ישראל את תראי הרבה אנשים 'חולים' כאלה". זה היה המפגש הראשון שלי עם אדם לבן. עד אז חשבתי שכל בני האדם שחומים, כמו באתיופיה.

אחרי שיט בים שנמשך שלושה שבועות הגענו בשעת לילה מאוחרת לאילת, ומשם הטיסו אותנו לנמל התעופה בן גוריון. אוטובוסים הסיעו אותנו לעתלית, שוב בשעת לילה מאוחרת, והתגוררנו שם בדירה שקיבלנו מהסוכנות היהודית. למדתי עברית בסיסית באולפן של עולים חדשים, ולאחר מכן למדתי בכיתה עם ילדים שמדברים עברית, אבל עם צבע עור שונה ממשלי. זה היה מאתגר מאוד עבורי כילדה, שעברה מסע מטלטל שנמשך שנתיים, אבל בחרתי להתמודד עם כל הקשיים שעברתי. בהמשך למדתי באולפנת רעות בפתח תקווה, ולאחר סיום לימודי למדתי חינוך בלתי פורמלי ועסקתי בהוראה במשך עשר שנים.

גאולה הדראי (צילום: אלבום פרטי)

לאחר שנוכחתי לגלות שהמורשת והתרבות שלנו לא באים לידי ביטוי במורשת ובחברה הישראלית, החלטתי לעשות מעשה. ב-14 השנים האחרונות אני עוסקת בקידום המורשת והתרבות האתיופית במסגרת עמותת "הנני", בה חברים אתיופים שנולדו בארץ וחלקם עשו כמוני את המסע המפרך לישראל. לכולנו יש חזון משותף אחד: למנף את הקהילה האתיופית בישראל. מטרות העמותה הן: לספק תעסוקה למבוגרים בקהילה האתיופית – באמצעות הקמת כפר חקלאי בו כל מבוגר מעבד חלקה חקלאית ולוקח את התוצרת החקלאית אליו הביתה, העברת סדנאות על המורשת ועל התרבות האתיופית כדי לחבר אליהן את בני ובנות הדור הצעיר, ושהחברה הישראלית תתחיל להסתכל אחרת על יהודי אתיופיה. רק ככה נוכל להיות חברה ישראלית יותר מכילה ואוהבת וכמובן טובה יותר.

לכפר האתיופי מגיעים סטודנטים רבים מהארץ ומכל רחבי העולם וכ-12,000 מבקרים מדי שנה. לפני כשנה וחצי ביקרו במקום נציגי משרד החקלאות האתיופי, שמאוד התרשמו מהמקום ואמרו שהם רואים בכפר כמודל לחיזוק השורשים של הקהילה האתיופית בישראל וגם כשימור החקלאות האותנטית בה עסקו רוב יהודי אתיופיה.

כיום, כאם לשלושה בנים נפלאים בגילאי 26,20 ו-16, המסר שלי מהמסע המפרך שעברנו אני ומשפחתי מאתיופיה אל ישראל הוא שבכל מסע בחיים צריך האדם לבחור את מטרותיו, ולפעמים מהקושי אפשר לצמוח. אני ומשפחתי עברנו מסע מאוד קשה כדי להגשים חלום, והקהילה שלי שילמה מחיר יקר מאוד כדי להגיע לכאן. לכן אסור לנו לשכוח את כל מי שנותרו מאחור, כי בזכותם אני ורבים נוספים מיהודי אתיופיה יכולים לספר את סיפור מסענו לדור הבא בפרט ולחברה הישראלית בכלל.

** מאת גאולה הדראי, מנהלת תיירות ב"הנני", כפר ביתא ישראל בקרית גת, שעלתה לארץ בגיל עשר במסע מפרך מאתיופיה דרך סודן לישראל. המסע מופיע בעלילת הרומן "קדר המילים" מאת צבי לי-דר שיוצא לאור בימים אלו בהוצאת "כרמל ירושלים" בשנים האחרונות אני עוסקת במורשת ובתרבות האתיופית במסגרת עמותת "הנני", שהקימה כפר אתיופי בקרית גת




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה