המחיר הכבד של טיפולי הפוריות

אריאלה רביב על המחיר המקומם ששילמה במסע של שנתיים בטיפולי הפוריות: הזעם על הגוף, ההשמנה מהורמונים ובעיקר - הסביבה הפולשנית שלא מוכנה לקבל ויתור על חלום התינוק

07/01/2013
אריאלה רביב קבלו עדכונים מAriela
  • RSS

ממש עכשיו שוכבת לידי גורת צבים. זואולוגים וביולוגים לא יסכימו עם הגדרתה כצבה, אבל כיוון שאני נשאתי אותה בבטני במשך 38 + 5 שבועות, אני מוסמכת מהם לקבוע מה היא, ומדובר בצבה. הצבה בת חודשיים וטיפה, וכל יום היא מגיחה עוד קצת מהשריון שלה – היא כבר יוצרת קשר עין, מחייכת, מנסה לתפוס דברים בחוסר תיאום מדהים בין העין ליד, נהנית מהאמבטיה היומית, ובאופן כללי, מפגינה חמידות אין קץ, כמו כל תינוקת נורמלית עלי אדמות.

הצבה הזעירה, ששמה הללי, היא קצת נס. כל תינוק הוא נס, אבל הללי קצת יותר, היא נולדה אחרי שנתיים של טיפולים, והיא האחרונה מבין 12 עוברים קפואים. למעשה, כבר החלטתי שאם הפעם זה לא קורה אני מפסיקה ומסתפקת בילדה האחת (והמופלאה) שיש לי, אבל הנה, קרה, ועכשיו אני מטופלת בילדה ובצבה שתהיה ילדה.

מסע התקוות המנופצות

"אבל זה שווה הכול!" כולם אומרים. כן, זה שווה הכול, בהנחה שזה מצליח. וכפסע היה ביני ובין אי הצלחה – בדרך להללי היו ארבע הזרעות, שאחריהן התגלה שהשחלות שלי חסומות, כך שהכול היה לשווא, IVF אחד, ואח"כ עוד ארבע החזרות כושלות, וההחזרה החמישית, שבה עובר אחד מבין השלושה נקלט. שמונה פעמים נאלצתי לעבור את הטלטלה ההורמונלית, לחכות, להתאכזב. שמונה פעמים בהן חיכיתי בקוצר רוח שיעברו כבר שבועיים, רק כדי לראות את הווסת מגיעה, ומודיעה לי – גם הפעם זה לא קרה. אה, בעצם בדרך היה גם איחור אחד, ועוד הריון שנקלט ונפל אחרי כמה ימים, והתקווה המנופצת עוד יותר קשה.

אני לא רוצה להתבכיין, היה לי מזל גדול – כי גם בחוסר פוריות צריך מזל – למרבה השמחה בייצתי כמו שדה, כך שנזקקתי רק לשאיבה אחת, ולא נאלצתי לעבור את העינוי שכרוך בשאיבות והפריות חוזרות ונשנות, ומזל עוד יותר גדול – שנולדה הצבה.

הסביבה טורדנית ופולשנית

בשנתיים הארוכות האלה, בכל פעם שקיטרתי על המחיר שטיפולי הפוריות גובים ממני כולם אמרו, "ברגע שזה יצליח את תשכחי הכול." אבל אני לא שוכחת, יותר מזה – אני לא רוצה לשכוח. אני חושבת שלשכוח את השנתיים האלה יהיה חוסר כבוד לגוף ולנפש שלי, שעברו מסע כל כך קשה בדרך לילדונת הזאת. אלה היו שנתיים בהן זעמתי על הגוף שלי, שסירב לספק את הרצון שלי לעוד ילד, שנתיים שבהן נאלצתי לאסוף את עצמי מהקרשים שוב ושוב, ולנסות עוד פעם, שאולי תהיה הפעם. שנתיים שבהן שמנתי מרוב הורמונים ותסכול, שנתיים שבהן, למרות שניסיתי להימנע מזה, ההוויה שלי הצטמצמה למה שיקרה בתום שבועיים של המתנה. ניחא זה, המלחמה הזאת אינה פרטית – כי לכל אחד, כולל אמהות של ילדים אחרים בגן, יש מה להגיד. בין אם זה "מזל טוב!" למראה בטן נפוחה מרוב הורמונים, או גערות אחרי שאמרתי שגם ילדה אחת זה יופי. זה משהו ששיגע אותי, חוסר הכבוד שבה הסביבה מתייחסת לטיפולי פוריות, אנחנו חיים בחברה שכל כך מקדשת ילודה, שעצם המחשבה לפרוש ולרדת מהסחרחרה הזאת נתקלת בתגובות של אי אמון, ואפילו כעס – "תנסי עוד קצת, זה יצליח בסוף!" "את חייבת לעשות לה אח או אחות." "זה קשה, אבל שווה את זה." וכמובן, סיפורים על הגיסה שניסתה 10 שנים והיום יש לה שלישייה, על החברה לעבודה שכבר נרשמה לאימוץ ואחרי 12 שנה הצליח להם, ועוד כל מיני סיפורי נסים שרק זעזעו אותי עוד יותר – לא רציתי להפוך לאישה שחיה מניסיון לניסיון, לא רציתי להקדיש שנים מחיי למשהו שלא בטוח שיישא פרי, לא רציתי שכל ההוויה שלי תתמקד בהריון, ובדרך אשכח כל מה שאני מעבר להיותי אישה שרוצה עוד ילד, ואת כל הקלפים הטובים שהחיים חילקו לי: משפחה אוהבת, ילדה מופלאה, חברים טובים, בריאות טובה, וכהנה.

אז זה הצליח, באותה מידה זה יכול היה לא להצליח, ואכן, היה שווה. זה לא אומר שההחלטה להפסיק לנסות אינה לגיטימית, היא לגיטימית לגמרי. אנחנו יותר מאמהות, ומי שפסעה-פוסעת בדרך הזאת יודעת מה יקר המחיר שהיא גובה, ואם הוא יקר מדי, אפשר לפרוש, ילדים זה יופי, אבל יכולים להיות יופי של חיים גם בלעדיהם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה