המהפכנית החדשה

תכירו, המהפכנית החדשה שעומדת בחזית המחאה העכשווית היא אור-לי ברלב, ואתמול היא הובילה פעולה דרמטית בועידת גלובס, מול שר הבטחון ההמום

13/12/2011
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS
» אור-לי בר לב, צילום: מירב בסון

תכירו, אור-לי ברלב. גיל: 39. מקצוע: מגשרת. סטטוס: גרושה + 2 בנות. עיסוק מרכזי: מהפכנית. בר לב חברה פעילה ב"חדר המצב" שמרכז פעילויות מחאה הממשיכות את מחאת הקיץ האחרון, ואמש ביצעה ביחד עם כמה פעילים נוספים בהובלתה, פעולת אקטיביזם מרשימה בועידת גלובס לעסקים, באחד הפאנלים בהם ישבו בקהל שר הבטחון אהוד ברק, נגיד בנק ישראל לשעבר יעקוב פרנקל ובעלי בלייזרים נוספים. הנה הוידאו שתיעד את הפעולה, שימו לב לאהוד ברק ורעייתו נילי הנבוכים בפול קלוז אפ, וליעקוב פרנקל מצלם עצמאית את הפעולה:

ברלב היא דמות מסקרנת וכריזמטית ברשת. עיתונאית לשעבר בקול ישראל, שפעילה ויוזמת עשרות פעולות מחאה חברתית גם אחרי שהאוהלים, שהייתה מדייריהם בשדרות רוטשילד, קופלו וההפגנות הגדולות נמוגו. היא לא מתייאשת.

"לפני כמה ימים, עשרה, ראיתי וידאו בקיר של חבר בניו יורק בפייסבוק, של פעולה של אקטיביסטים", היא מספרת כשנשאלת איך עלה הרעיון, "על פעולה שהם עשו שבה רואים אותו מדבר ואיתו מקריאים כמסה אחת טקסט כמה אנשים. הדבר ישב לי בראש. חבר אחר מהמהפכה זרק לי לפני כמה זמן, אולי נעשה הקראת מגילת העצמאות, ואז דיברנו בינינו איזה מחאה נעשה, אנחנו רוצים מחאה חכמה, עם מסר, מעצימה, ואני כל הזמן חשבתי שאני רוצה מחאה אלגנטית, בסטייל, לא מתלהמת, לא מתפרקת, שלא יהיה קל לתייג אותנו כאנרכיסטים, וכך יהיה אפשר לדבר על המה, ולא על האיך. מכל הדברים האלו, הבנתי, שאנחנו צריכים לעשות את ההקראה המשותפת, והטקסט הזה צריך להיות הכרזה על מדינת ישראל החדשה, מדינת הצדק החברתי. הזמנתי כמה אנשים שיכולים להקשיב בסבלנות, לנאומים של סטנלי פישר, אספתי אנשים בחשאיות, זה לא נעשה בפומביות.

היא אמא לשתיים כאמור, נאלצת לג'נגל ולתמרן בין המחויבויות שלה, "רציתי לעשות את זה כבר ביום ראשון אבל לא היה לי בייביסיטר לילדים, אז זה נדחה ליום שני. בהתחלה כשחשבנו על זה לפני שבוע, אז התברר לנו שאין כניסה בחינם, אי אפשר להיכנס, זה עולה אלף שקל לבן אדם, היה לי חלום וראיתי איך זה פשוט לא אפשרי, לקבל אישור ל30-40 איש? מאיפה? ולממן את זה? ואז פתאום ביום שישי, סתיו (שפיר) פרסמה סטטוס על הקיר שלה, שיש את המושב בהשתתפותה, והיא אמרה לגלובס שאם הם רוצים שהיא תשתתף, המושב צריך להיות פתוח לכולם. כל מי שיצר קשר עם סתיו קיבל לינק להרשמה.

ביום ראשון בלילה כתבתי את הטקסט, העברתי לעיניים נוספות מחדר המצב, היה מי שאמר שהטקסט יכול להיתפס כקלישאה, ישבתי וכתבתי טקסט אחר לגמרי, הלכתי לישון, קמתי בבוקר, החלטתי שאני חוזרת לטקסט הראשון, רק עם שיפורים. ב10 בבוקר שלחתי לכל הפעילים. אלו היו טקסטים  מאוד שונים, אחד מאוד ביקורתי, שמדבר על זה שכל ילד שלישי רעב, על נתוני הOECD, ובסוף החלטתי שאני משנה כיוון והולכת על ההכרזה הזו, של מדינת הצדק החברתי לכולם.

הדפסנו עותקים והסברתי לאנשים שיכולות להיות שתי אפשרויות: אני שנקבל זכות שאלה במיקרופון ואז כולם ידברו איתי, או שנמצא עיתוי מתאים שזה ייעשה בטוב טעם, ואני אצעק כמו באוקיופיי וול סטריט. בסוף כן קיבלנו את זכות הדיבור.

ויתרת על הטקסט הביקורתי, אבל הרבה אנשים חושבים שמסרים מאחדים ולא פוליטיים מסמסו את המחאה

זו הייתה אחת הביקורות שקיבלתי, שזה עלול להיתפס כילדותי. מה שקרה בפועל, שכל הקהל, או רובו, ישבו שם אהוד ברק וסטנלי פישר עם רעיותיהם שמחאו כפיים, וגם יעקוב פרנקל, נגיד הבנק לשעבר שהוציא את הפלאפון וצילם, כל האנשים שמחאו כפיים לא הרגישו שזה נאיבי, הם הרגישו שזה אמיתי, כשהלב פתוח, אז זה מגיע. אמרנו שאנחנו רוצים את האיחוד, את הביחד, לא ערבים ויהודים, לא עשירים ועניים. הכלכלה מאוד מעודדת את התחרות ואת האדם לאדם זאב, ואתה חייב לרמוס את האחר כדי להצליח, וכל המחאה הזו מדברת על משהו הרבה יותר עמוק מהקוטג', של חזרה לחיים של קהילה ושיתוף פעולה,  שמתוך הביחד נשגשג, כל עוד אנחנו בפיצול ושיסוי של מגזרים אחד בשני, נשקע.

איך תדברי עם קבוצות מקוטבות כל כך?

לי הייתה הבנה בקיץ הזה, אני הבנתי שקונפליקט שיש לנו עם הפלשתינים ובכלל עם העולם הערבי, לא יכול להיפתר לפני שנעשה שלום בתוכינו עם כל החלקים בחברה הישראלית, על כל רבדיה. הימין תופס את הפלשתינים ואת הסמולנים כאויב, השמאל יפה הנפש רואה את המתנחלים כאויבים. כל עוד מישהו רואה את האחר אויב בתוך החברה שלנו, לא נצא מזה. השמאל לא יכול להטיף לאהבת אדם כל עוד הוא רואה באחר אויב. אני לא אומרת שהאהבה תטאטא את הביקורות הקשות, אבל זה לא אומר שצריך להשחיר את הפנים של כל המתנחלים, לא כולם יוצאים ועושים פעולות תג מחיר למשל, צריך להתחיל לראות בהם בני אדם, אבא, אמא, אחיות, ילדים, המקום הזה אנחנו חייבים להתחיל איתו. הנושא המדיני יגיע אחרי שנוכל לעשות סדר בבית.

גם במדינה שיש בה חלק גדול שרוצה להדיר את פנייך ואת קולך?

אני לא חושבת שאני אפתור את העובדה שיש הקצנה דתית בתחום הזה שמשתלטת בישראל, באופן אישי או ציבורי, לא חושבת שהייתי יכולה לעשות את השינוי בלי הגישה שרואה באנשים שחושבים שאני צריכה לסגור את פי ולא להיראות בציבור, לא חושבת שהייתי יכולה להגיע אליהם בלי לראות בהם קודם כל בני אדם. הדרך לפתור מחלוקות גם עם האויב המר ביותר היא לפתוח את הלב, לא בנאיביות ולא למחוק את עקרונותיך, אלא ממקום של מאיפה מגיע הצד השני, מה מניע אותו. מאוד קל לשים כותרות שליליות כמו מעשה חשוך ורוע.בגלל שאני מגשרת, שיודעת, שבגישור בין שני שכנים למשל או בני זוג, או בין שני עמים, צריך לפתור מה מניע כל בן אדם, מה מזיז אותו, כאשר חופרים פנימה, אפשר לאפשר לפתרונות היצירתיים להגיע.

אם היום היה יושב מולי אדם שחושב ששירת נשים לא צריכה להישמע, הדיאלוג שלי איתו היה לברר מיהו ומהו, מה מניע אותו, מה קשה לו, מה כואב לו. הניגוח הזה לא קידם אותנו אף פעם.

ברלב, הייתה בעבר כתבת ברשת ב' של קול ישראל, בתחומים הפוליטים והכלכליים, ואחר כך עורכת בדסק החדשות של "הארץ". "עוד לפני זה עזבתי את התחום של התקשורת, למדתי גישור, עברתי הסמכות של משרד המשפטים, כשנולדה ביתי התמסרתי לאמהות. כשהיא הייתה בת שנה וחצי פרסמתי בלוג בשם יורדת מהפסים, הורות אלטרנטיבית, חינוך לא סטנדרטי וביקורת תרבותית. מתוך התבוננות איזה כלים מעניקה התרבות להורים לגדל את ילדיהם.

לפני שנתיים ורבע בעלי ואז נפרדנו", היא משתפת, "זו לא הייתה יוזמה שלי אבל אני אדם שרואה בחיים רק טוב, מתוך התהליכים שעברתי רכשתי הרבה כלים, פיתחתי מודל להתמודדות עם אתגרים מהסוג הזה, ולפני חצי שנה פתחתי את העסק, בטוב, שנותן תמיכה לאנשים בתקופות של משבר ושינוי, בעיקר בגירושין".

לברלב יש דרך ארוכה לעשות, אבל היא אופטימית ובטוחה שהיא וחבריה ישנו את המדיה ויחזירו אותה להיות מדינת רווחה. היא הצטרפה למחאה בקיץ האחרון, ואין סיכוי שמישהו תבוסתני כמוני למשל, ירפה את ידיה: "פתאום בקיץ נפתחו האוהלים, ויום אחד עברתי שם עם הבנות שלי, היה יום נורא חם, סיוט, הסתכלנו דרך האוטו, ואמרתי לעצמי, מחר כשהבנות שלי עם אבא שלהן, ויש לי ערב פנוי, אני באה לכאן. הגעתי למחרת ופשוט נדהמתי. אני זוכרת שכתבתי סטטוס, נכנס סוף שבוע, כל אחד יכול להגיע למאהל הקרוב לביתו, לתת סיר אוכל ולתמוך. למחרת חזרתי הביתה וחשבתי שזהו, והבנות היו איתי, ואני רואה שאני חסרת מנוחה, שאני לא מסוגלת להיות בבית, הלב שלי נמצא בשדרות רוטשילד, שאני חייבת לחזור, לקחתי את האוהל הגדול, ציוד לבנות, אמרתי לבנות, בואו, נוסעים לישון באוהל. הגעתי עם שק שינה ומחצלת ואוהל קטן ופרשתי מחצלת, וככה עברתי לגור בשדרות רוטשילד במשך חודש.  הבנות שלי מתורגלות לקמפינג, רק בנהר הירדן, לא בעיר".

אנשים כבר לא יוצאים לרחובות, איך תזיזו את המהפכה?

אנשים כבר לא יוצאים לרחוב מהרבה סיבות, אחת מהן זו העובדה שהתקשורת איבדה עניין במחאה, מכל מיני סיבות, חלקן בגלל הדרך שבה השיטה עובדת, כלומר השיטה היא ששולטת כאן מפלגת הון שלטון בישראל, העובדה שהשלטון ובעלי ההון לא רוצים לקדם את המחאה, למשל. וגם בגלל שלתקשורת יש ריתמוס משלה, היא מאבדת עניין מאוד מהר אחרי שהיא ממליכה.

אבל לא קרה כלום מאותה מחאה אדירה בקיץ, זה מייאש

קרה המון, מעבר לשינוי בשיח הציבורי, בתודעה הציבורית, פתאום את שומעת את שר הבטחון אהוד ברק, שנלחם בחירוף נפש שלא יקוצץ תקציב הבטחון, מדבר על דיור בר השגה, על זה שטרכטנברג הוא דו"ח חשוב  אבל הוא לא נותן מענה להכל, בתחום של דיור בר השגה, חינוך חינם מגיל שלושה חודשים ותחום של עובדי קבלן. וזה שר הבטחון. השיח השתנה, שמנו דברים על השולחן, והציבור מתחיל להתעורר ולראות את כוחו. מחאת הקוטג' שהתפתחה מאז למבול של חרמות, לפעמים מספיק לאיים וחל שינוי בהתנהגות התאגיד שמולו מדברים. פעם מי היה מדבר איתנו? תראי את עופרה שטראוס, הספיקו שתי הפגנות. אבל אנחנו, הציבור מבין שיש לו כוח, ומשתתף בעוד פעולות. הנושא של הורדת המחירים הוא רק חלק אחד בבעיה .

חוץ מזה, גם אי אפשר לצאת לרחובות כל שבוע. לא כולם יכולים להתמסר כמו מאות ואלפי הפעילים שיש בארץ שעובדים במהפכה הזו ממש, ללא ליאות. לפעמים אבל מספיק להימנע מלקנות איקס בסופר.

אני מעודדת כל לחץ ציבורי על כל גוף שהחליט לשים את הרווח לפני האנשים. אני לא יוצאת נגד אף אדם, אלא שיטה. בעיני מה שקורה היום זו שיטה שמאפשרת לבעלי תאגידים להתנהג בצורה מסוימת, שיטה שהייתה שמה בלמים לאנשים האלו, הייתה מונעת את ההתנהלות.

במה בעצם מתבטאת הפעילות שלך ביום יום?

כשקיפלתי את האוהל, הרגשתי שהשלב הזה מיצה את עצמו, הצטרפתי למה שנפתח ונקרא חדר המצב, התארגנות ספונטנית שנועדה ליצור באזז בתקשורת ובציבור ליצירת ההפגנה הגדולה ביותר בישראל, עבודה של חמישה ימים בדירה בתל אביב, חמישה ימים לא ישנתי, עבדנו עם הרשת והתקשורת, מה שהייתה כותרת הפגנת המיליון, שהסאב טקסט היא ההפגנה הגדולה בהסטוריה. הרעיון היה ליצור הסטוריה חדשה, מפגן של כוח ועוצמה. הצלחנו, וחדר המצב התחיל לעבוד בכל מיני תחומים, אנחנו סוכנות ידיעות, אנחנו אוספים את כל המידע שיש על המהפכה ומפיצים את זה, גם ברשתות החברתיות, וגם מול התקשורת, על כל היוזמות החברתיות שישנן. אנחנו דוחפים ומתמודדים בזירה שבה התקשורת לא קונה כל מה שמציעים לה כמו פעם, בלשון המעטה.

שאיפות פוליטיות?

אף פעם לא חשבתי על זה, לי חשוב שהמצב ישתנה, מבחינתי זו זכות לקחת חלק במשהו כל כך גדול ומשמעותי, של ליצור כאן מדינה שפויה, צודקת והגונה. לאן החיים יגלגלו אותי, אני לא יודעת. אין לי שאיפות פוליטיות, אבל אני לא שוללת את זה. אני מתרכזת בהווה, ובו אני רוצה לחבר כמה שיותר אנשים לדבר הזה.

זו תקופה מאוד לא פשוטה מבחינת העסק שלי, העובדה שאני עם הבנות שלי, ואני גרושה, אני המבוגר היחיד בבית, מאוד מאוד גוזלים זמן מהעסק שלי, והעסק שלי לא מצליח לעבוד באותו קצב שהייתי רוצה, סדנאות שאני לא מצליחה לפתוח, כי כל יום קורים דברים חדשים במהפכה.

אם הייתי מצליחה להתפרנס, עם פעילים אחרים, מהעבודה ההתנדבותית שלי במהפכה, זה היה יותר פשוט.

לאתר המחאה הרשמי

צילום עליון של אור-לי בר לב: מירב בסון




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה