הלילה הזה

" מצטערת, אבל ליל הסדר הוא לא 'סיוט' בשבילי, לא הפכתי אותו לשק חבטות למצוקותי", שרית ישי לוי מסרבת ליישר קו עם מקטרגי החג

05/04/2012
שרית ישי לוי קבלו עדכונים משרית
  • RSS
» תפרו לך בגד עם כיסים? ישי לוי

תרשו לי להיות מאוד לא פוליטיקלי קורקט ובמקום להתבכיין על ליל הסדר, להגיד בפה מלא; אני אוהבת את  ליל הסדר.

אוהבת  את ההתכנסות המשפחתית בערב אחד שבו כולם אבל כולם מסובים סביב שולחן אחד. אוהבת לעשות את הסדר בביתי, וגם אצל בני משפחתי. אוהבת את הדרך שבה אבי המדהים מנהל את הסדר בדרך קיצור, את הדחקות ששני ואחי ואני מנחיתים אחד על השני כאילו לא עברו שנים מאז היינו ילדים,אוהבת את הבאלגן והרעש שעושים בני הדור השלישי ותמיד מזילה דמעה כשמי מהם שעלה לכתה א' השנה,  מקריא את "מה נשתנה" לראשונה בחייו ובחיינו.

מצטערת, אני לא מתבכיינת שבועיים לפני ושבועיים אחרי על ליל הסדר. אני לא משליכה את כל  בעיותי ותסכולי המשפחתיים על הלילה המסכן הזה שבשנים האחרונות הוטל על כתפיו עול מערכת היחסים הלא פשוטה שיש בכל משפחה.

החג התחיל בכלבו

זה לא שפתאום ממרום שנותי וניסיוני התאהבתי בליל הסדר, אהבתי אותו מאז ילדותי. בבית הורי, אצלנו בבית היו מתכוננים לליל הסדר חודשיים מראש. יום אחרי פורים הייתה אמא שלי, כמו האמהות של כולם ,"עושה פסח". מרוקנת ארונות, מסיידת את הקירות, קונה מצעים חדשים, נפטרת מהחמץ אם כי לא בדקדקנות יתר. ואז כשהבית מוכן לפסח, הגיע הרגע המאושר שבו היינו מכינים את עצמנו: בכל שנה לכבוד ליל הסדר היו מחדשים לנו הילדים את המלתחה וקונים לנו בגדים חגיגיים. רגעי האושר התחילו בחנות הנעליים המיתולוגית "פריימן את ביין" שם בין התגלשות במגלשה ,ונסיעה ברכבת שהיו בחנות ,היו קונים לי נעלי לק לבנות בסגנון בובה. אחר כך היינו חוצים את הכביש ויורדים לכיכר ציון לבית הכלבו "ה.שוורץ" שם היו קונים לי שמלה לבנה "אביבית" כמו שאמא שלי הייתה אומרת ומצרפים גרבי מלמלה לבנות שיתאימו לנעליים. עד היום אני יכולה לשחזר את תחושת האושר העילאי שמילאה אותי כשלבשתי את שמלת הפסח החדשה שלי, נעלתי את נעלי הפסח החדשים שלי לכבוד הרגע שכולנו התכוננו לו חודשיים מראש: ליל הסדר שהתקיים בבית סבי וסבתי באוהל משה.

לכבוד הסדר היו פותחים את כל הדלתות המחברות בין החדרים ועורכים שולחן ארוך ארוך, בשביל כל מליונת'לפים בני המשפחה הקרובה והמורחבת ולא שוכחים אף פעם להשאיר כסא לאליהו הנביא. סבי רפאל נחמיאס, היה יושב בראש השולחן ועורך את הסדר כהלכתו בלי לדלג על אף מילה ומזמור ואנחנו הילדים היינו רבים על מי יגיד את "מה נשתנה" ומי "תם" ומי "רשע" ומי "שאינו יודע לשאול". ואמא שלי והדודות היו מתחרות ביניהן של מי החרוסת הטעימה ביותר ואחרי שהיו מסיימים את הסדר כהלכתו בלי הנחות ובלי קיצורים, היו כולם  מתחילים לשיר שירים עבריים ודוד שלי יעקב אחי אבי היה תמיד שותה קצת יותר מדי כוסיות ומתחיל לנגן במזלגות ולרקוד על השולחנות כשכולם מצטרפים אליו בשמחה.

אז עם זיכרון ילדות שכזה מה הפלא שאני אוהבת את ליל הסדר? נכון, כבר לא עושים אצלנו את הסדר כהלכתו ואחרי האוכל לא חוזרים לספר ביציאת מצריים אלא מספרים זה לזו על מה שעבר ומה שקורה ומה שיקרה, ונכון שאנחנו הרבה פחות אנשים במשפחה ממה שהיינו בילדותי, ואף אחד כבר לא משתכר ומנגן במזלגות ורוקד על השולחנות - ועדיין ליל הסדר הוא מבחינתי לילה אחד שבו אני מרגישה שאני במקום שאני הכי רוצה להיות בו. מוקפת באנשים שאני הכי  רוצה להיות אתם.

וזה בכלל לא משנה שאני לא "עושה פסח" ולא מבעירה את החמץ ושאת החרוסת קניתי במעדנייה וכך גם את הגפילטע פיש ואת הכבוד הקצוץ שעלו על שולחננו מאז שהצטרפו למשפחתנו אחינו האשכנזים. מה שחשוב הוא שהלילה הזה הוא כל כך נדיר בין לילות השנה, כי מתי במהלך החיים המטורפים שאנחנו מנהלים יש לנו זמן לפגוש את כל המשפחה על שלוחותיה? רק בליל הסדר.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה