הכתיבה בחרה אותי, הייתי צריכה לבחור בה חזרה

פוסט אישי על הכתיבה מאת מאיה וינברג, שסיפורה “אדל” פורסם כאן לכבוד צאת קובץ הסיפורים “סודות מאחורי דלתות נעולות” בהוצאת בית אריאלה.

10/10/2013
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

שמי מאיה ויינברג, סיפור קצר ששלחתי לתחרות הסיפור הקצר בבית אריאלה זכה. בעקבות הזכייה קבלתי טלפון מפתיע ומרגש שהזמין אותי לספר ולכתוב קצת על עצמי ועל עניין הכתיבה. ובכן במקצועי אני בכלל וטרינרית, נעים מאד. אבל למעשה אני כותבת מהיום שאני זוכרת את עצמי, לא פחות. הכתיבה תמיד הייתה שם. מבחינתי הקלישאה הזו היא אמת גמורה. העונג המשונה לנסח את המציאות במילים. לכתוב במחברת את החלומות, את הדמיונות הסוראליסטים ביותר, המחשבות. רגעים אמתיים, צלולים, הכרחיים. יש לי עשרות של מחברות שכאלה. עם פרוץ גיל ההתבגרות, איפשהו סביב כיתה ו’, בתוך כל השטף ההורמונלי –אמוציונלי התחילו לבוא גם השירים. בדיעבד זה מוזר כי ההכרות שלי עם שירה הייתה מזערית, אולי אפסית אפילו. מבחינתי המצאתי בעצמי עבור עצמי את השורות הקצוצות, המדייקות, החדות כתער. מאז אני כותבת באדיקות גם שירה. כילדה ונערה לא ספרתי לאף אחד על הכתיבה. אולי אפילו התביישתי בה. הייתי ילדה חברותית ו”מקובלת” והכתיבה לא התאימה לתפיסה שלי את עצמי. בשום פנים לא הייתי ביישנית או נחבאת אל הכלים כפי שראוי למשוררת להיות. (כעת, בעת כתיבת שורות אלו אני תוהה מתי ואיך התפיסה הזו התעצבה אצלי). אחר כך, בתיכון, במערכת החינוך של שנות התשעים, צריך היה לבחור בין ריאלי והומאני ובמקרה שלי בין ספרות או ביולוגיה. אהבתי תמיד מאד גם חיות ושאר יצורים. אהבתי ספרות, קריאה וכתיבה, בכל ליבי. מדוע לא בחרתי בה? זה לא היה פרקטי , לא נתפס כרציני. חבל. בדיעבד, רוב הימים חלפו כשגנבתי בספרייה ספרי שירה מתחת לחולצה והלכתי אל גדות הירקון, לשבת לקרוא. ימי התיכון הסתיימו כך או כך בלי בגרות מלאה. במקום זה התמלאתי בבסיס האיתן של יהודה עמיחי, רחל חלפי, יונה וולך, פנחס שדה, נתן יונתן. (וגם כמובן  “דברים שצריכים לעבור” של ורד מוסינזון. איך אפשר בלי?)

>> צילום: מאיה וינברג

כשהשלמתי בגרות ובחרתי לימודים אקדמיים בחרתי שוב במדעים ובהמשך בבית ספר לרפואה. הלימודים היו אינטנסיביים ובזמן הלא פנוי מלצרתי למוות כדי לממן את שכר הלימוד ושכר הדירה. כתבתי עדיין אבל פחות. ציפור הנפש נאלצה לשנן נוסחאות ושמות של עצמות .תמיד הפריע לי שהמצגות באוניברסיטה לקו בשגיאות כתיב ובטעויות בסיסיות בעברית (מספרים, זכר ונקבה). תמיד הייתי היחידה שזה הפריע לה. שהרי שם הדגש היה אחר. שוב נשארתי בארון עם אהבת הספרות שלי ותאוות הכתיבה. אחרי הלימודים חתונה ומיד ילדים (לימודי רפואה וטרינרית מסיימים לקראת גיל 30 בממוצע). רק בהריון הראשון, בחודשיו המתקדמים, כשהורדתי מעט מנפח העבודה במרפאה סוף סוף הרשיתי לעצמי, בפעם הראשונה. זו הייתה סדנה לכתיבת שירה בהנחיית רחל חלפי בבית אריאלה, אחת לשבוע . סוף סוף בין ציפורים מוזרות שכמותי. אנשים הכותבים שירה. אחר כך המשכתי להריון שני ולימודי כתיבה של ממש בבית הספר “הליקון” במסלול לשירה. אני זוכרת היטב את ריצת הניצחון שלי במסדרונות מקום העבודה, כשהודיעו שהתקבלתי. הלימודים היו מרתקים ופוקחי עיניים ,גם אם הביקורת על השירים הייתה לא פעם מייאשת וקשה . השירים יצאו סוף סוף אל האור. פרסומים ראשונים באתרי שירה מקוונים ואחר כך בכתבי עת מודפסים, ממשיים. השירים נעשו קיימים. כל זה קרה לא מזמן. בתי הבכורה רק בת ארבע כיום.

אבל לשירה (טובה) יש חוקים נוקשים. עליה להיזהר מקלישאה, מעודפוּת ,מאי תקינוּת תחבירית, מחזרתיוּת. צריך לזקק ולזקק את חומר המילים למצב הצלול ביותר, הטהור. לא קל לעמוד כל העת בדרישות. לכן אני מפנקת את עצמי לפעמים בכתיבת פרוזה. שם מותר לי יותר מילים ואפילו לחזור על משפט פה ושם רחמנא לצלן. יש משהו קומוניקטיבי יותר בכתיבת פרוזה ופחות חושף .היא מרגישה לי רכה יותר גם אם מחייבת זהירות משנה בשמירת החשק של הקורא לאורך השורות. בימים שאני מרגישה מושחתת ממש אני מרשה לעצמי לשרבט טקסט חופשי, אסוציאטציבי כמעט ולהעלות אותו בדחילו ורחימו כפוסט בבלוג האישי שלי. אני גם משלבת תמונות שצלמתי וכך, טקסט ותמונות, מרשה לעצמי להתפרע במרחבי הרשת. לפעמים אני חוטאת גם בכתיבה כתבות. הכתיבה היא הפשע המושלם בעיני. הנחמה האמיתית כנגד חוסר הטעם וחוסר המשמעות הגדולים שבעולם. אין לי מילים דרמטתיות פחות לתאר את חשיבותה עבורי. הלוואי והייתי בוחרת בה מלכתחילה בחירה מלאה. בגאון, בלי בושה, בלי לחשוב מתחת לעור שיש דברים חשובים ודחופים יותר בעולם. בלי לפחד כל העת מגרפומניה .בלי לחשוב מה יחשבו. פשוט לכתוב .אני רחוקה מלהיות כותבת בשלה או משוררת גדולה. אני כותבת וגם בזה אני אחת ממאות. קשה מאד (מאד) להצליח לפרסם טקסטים בבמה כלשהי. אבל מה אכפת לי? בסוף אני מצליחה לפרסם משהו ובטוח יש כמה גרועים ממני. הכתיבה שלי רוצה לחיות.

>> לקריאת הסיפור הקצר “אדל”, שראה באור בקובץ הסיפורים “סודות מאחורי דלתות נעולות”, בהוצאת מרכז התרבות בבית אריאלי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה