הכניסה לגברים בלבד

באירועים בסדר גודל לאומי, שמחייבים רצינות, סמכותיות, מקצועיות, סבר חמור ואחריות לאומית, פתאום מסך הטלוויזיה נצבע כולו גברים-גברים. מה זה חשוב עכשיו? ענת סרגוסטי חושבת שזה מאוד חשוב

17/10/2011
ענת סרגוסטי קבלו עדכונים מענת
  • RSS
» ענת סרגוסטי. נשים נחותות ופסיביות?

זה קורה בכל פעם מחדש. כאילו יד נעלמה פועלת מאחורי הקלעים וטווה את התמונה האחידה. התמונה הכל גברית. התמונה הזאת שהתרגלנו אליה, ואנחנו אפילו לא שואלים את עצמנו למה. הרגע הזה שבו מסך הטלוויזיה נצבע כולו גברים-גברים.

זה קורה תמיד באירועים בסדר גודל לאומי. האירועים האלה שמחייבים רצינות, סמכותיות, בגרות, מקצועיות, פרשנות, סבר חמור, אחריות לאומית. אנחנו כולנו מכירים אותם. אלה האירועים שמדביקים אותנו למסכי הטלוויזיה ולמקלטי הרדיו כדי לעקוב אחרי הדרמה הלאומית המתרחשת ממש כאן ועכשיו.

זה קורה בימים אלה, לקראת חזרתו של גלעד שליט, זה קרה במה שכונה "אירועי ספטמבר" – בקשת הפלסטינים מהאו"ם להכיר בהם כמדינה. זה קרה, כמובן, סביב אישור דו"ח טרכטנברג. זה קורה לעתים קרובות כל כך שאנחנו כבר לא שמים לב. מסכי הטלוויזיה מתמלאים בפרצופים של גברים שנכנסים ויוצאים בסך מהאולפנים מסבירים לנו בסבר פנים רציני את האירוע, מפרשים לנו את המציאות.

כן, ברור, ישנה יונית לוי בערוץ 2 וגם רינה מצליח לידה, וישנה תמר איש-שלום בחדשות 10, ולא שכחתי גם את איילה חסון, מירב מילר וגאולה אבן מהערוץ הציבורי. מקומן של אלה ישנו ולידן יש עוד כמה נשים טובות ורהוטות. אבל נוכחותן לא רק שאינה משנה את התמונה, היא אפילו מדגישה עוד יותר את ההיעדר הזה של נשים.

כי לצד הנשים המצוינות האלה שמניתי, ישנה שורה ארוכה-ארוכה של פרשנים, ידענים, מומחים, מגישים, שדרים, עיתונאים, דוברים גברים שמדברים אלינו.

"אולפן שישי" בשישי האחרון. חפשו את האישה

מה זה חשוב? עולה מחשבה אוטומטית. אכן, מה זה חשוב מי מסביר, מפרשן, מדווח, מספר, מרגיע או מדאיג?

זה חשוב. זה חשוב מכמה טעמים: הטעם הראשון הוא שהתמונה הכל גברית הזאת אינה משקפת שום מציאות שקיימת מחוץ למסך. כי, מה לעשות, כאן בחוץ יש אפילו רוב של נשים.

הטעם השני הוא שהתמונה הכל גברית הזאת משדרת בתת מודע שרק גברים יכולים להיות סמכותיים, רק גברים יכולים לפרש את המציאות, רק גברים הם מקצועיים מספיק כדי לתת לנו את התמונה, רק גברים מסוגלים. זה משליך על האופן שבו אנחנו, באופן לא מודע, כחברה מתייחסים לגברים כאל סמכותיים, אקטיביים ועליונים ואל נשים כאל נחותות ופסיביות.

הטעם השלישי הוא שהמצעד הגברי הזה לתוך חיינו מראה לנו מציאות מסוימת מאוד – מציאות גברית. כן, יש דבר כזה. והמציאות הגברית שונה מהמציאות הנשית. הרים של מחקרים הוכיחו זאת, כל אישה שחיה בזוגיות עם גבר יכולה לזהות את ההבדלים המגדריים, כל מי שמגדלת בן יכולה לראות שיש שוני, כל מי שלמדה, קראה, חוותה והתחברה לצד הנשי שלה יכולה להעיד שיש דבר כזה שנקרא מציאות גברית והיא שונה מהמציאות הנשית. ולכן מצעד הגברים מראה לנו רק צד אחד של המציאות, ומונע מאיתנו לראות צד אחר שלה.

כי מי אמר שביטחון, למשל, הוא רק ביטחון לאומי? למה ביטחון הוא לא ביטחון אישי, תעסוקתי? ולעיתים יש סתירה בין השניים.

דוגמה? בבקשה: ביטחון לאומי מאפשר לגברים רבים ללכת עם כלי נשק. הגברים האלה מביאים את כלי הנשק הביתה וקורה לעיתים שכלי הנשק האלה מופנים נגד הנשים שלהם ולא רק נגד אויב לאומי.

או דוגמה אחרת: מחירו של מבצע צבאי הוא לא רק מחיר החיילים שעלולים להיהרג או להיפצע. השנים האחרונות הוכיחו שכל פעילות צבאית משפיעה במידה רבה על העורף ולא רק על הצבא. את המחיר הזה משלמות נשים וגם ילדים. וכשאנחנו מעלים לשידור רק גנרלים לשעבר ובהווה אנחנו מציגים רק חלק אחד של התמונה הקשורה לאירוע ומפספסים חלק משמעותי שהוא קשור יותר לחוויה שלנו הצופים (והצופות). זה פגם עמוק ומשמעותי.

ועוד טעם לפגם יש לתמונה הגברית שמשתקפת בטלוויזיה: בחיים האמיתיים, אלה שמחוץ למסך, מי שמסביר את המציאות הן בדרך כלל הנשים. האימהות שנמצאות בבית יותר מאשר האבות, ובבית הספר שם יש רוב מוחלט לנשים, גם הן מסבירות לילדים את המציאות. הן אלה שיסבירו לילדים את עסקת גלעד שליט, והן אלה שיסבירו את המבצע הצבאי שהיה או זה שיבוא. אז למה בטלוויזיה אנחנו יכולים לשמוע את הדברים רק מגברים?

יכול להיות שהתמונה הכל גברית הזאת נובעת מהעובדה שרוב מכריע של העורכים והמנהלים בכלי התקשורת הם גברים והם לא מכירים תמונה אחרת. הם לא מכירים חוויה אחרת. יותר מכך, מבחינתם "אין הבדל". וכשאין הבדל, זה תמיד יהיה הגבר.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה