הילדים שלנו, נרקומנים של ריגושים

הילדים שלנו אינם שבעים לעולם מההפעלות, האטרקציות והריגושים, ואנחנו אשמים. שכחנו את טובתנו

11/04/2012
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS
» צילום עצמי במסגרת אטרקציה במוזיאון ת"א

"אנחנו דילרים של ריגושים לילדים שהופכים לנרקומנים שלהם", כך כתבתי הערב על הקיר שלי בפייסבוק, בתגובה לדיון שפתחתי על האופן הבלתי נתפס שילדינו אינם שבעים לעולם מהריגושים, ההפעלות והאטרקציות שאנחנו מלעיטים אותם.
שלושה ימים וקצת לפני החזרה לשגרה ולבתי הספר (כן, מי סופר), ההרהורים האלו תוקפים אותי שוב ושוב, בניסיון להבין איך לשבור את המעגל הזה, ככל שאנחנו מספקים את רעב האטרקציות לילדים, כך הם רעבים יותר.

האמת היא שזה החופש הכי שפוי שלנו מהבחינה הזו. לקרוא מה קורה אצל עמיתיי ההורים מעורר בי חרדה ודכדוך, ותחושות הזדהות במצוקה משותפת: זה נראה כאילו כולם עובדים נורא קשה בלשעשע את הילדים שלהם בחופש הזה, רצים מפעילות אחת ולאחרת, וכולם מתמוטטים להם בערב מול פייסבוק/טוויטר, והיה מי ששאל: "מי לעזאזל קרא לזה חופש ולמה?".

ואצלנו - מלבד ביקורים אצל חברים ושלהם אצלנו, הייתה לנו גיחה אחת למוזיאון ת"א, זה נחשב לעומת חופשים קודמים לצנע של ממש. אני לא מעזה להתקרב לאתרי הפעלות ילדים, מספיק לראות את הפקק היומי ברוקח כדי להבין את הסיוט, ובכל זאת, אחרי יום שכלל מוזיאון, ביקור של חברים וארוחת צהריים משותפת, וביקור שלנו אצל חברים אחרים -  לשמוע את הילד שואל, מה עושים עכשיו, הבהיר לי שהבעיה לא מוגרה.

ואני מבקשת לקרוא תיגר, לערער על המוסכמה החברתית הזו, שחופש פסח נועד רק להם ולא לנו, שכולו מוקדש לבדר את הילדים שלנו, שאותם אמנם אנחנו אוהבים יותר מאת עצמנו, אבל האם זה אומר שעלינו להקיז את כל האנרגיות שלנו רק לטובתם? ואיפה טובתנו ומהי? האם אנחנו עדיין זוכרים שהיא קיימת?

מה היה קורה אם היינו מוחלים על אחה"צ הזה ויוצאים לסרט שרצינו לראות, רק שנינו, למרות מחאתם הברורה והקולנית? אם היינו מודיעים שהחופש הזה גם עבורינו נועד, ומגיע לנו כמה שעות לעצמנו, לזוגיות שמקבלת תשומת לב עלובה כל כך מתוקף החיים/עבודה/בית ויותר מכל הילדים?

אנחנו חברה שמתנהלת בין קטבים: חלקים ממנה מתייחסים לילדים כאל מובן מאליו, שעושים כי צריך, ציווי חברתי ותרבותי מכתיב, ובפועל מוקדש לגידולם מעט מידי משאב רגשי, חינוכי וכלכלי, ובקוטב השני (הקטבים גם מתבטאים במצב סוציו-אקונומי) - עובדים בהורות, בלי פרופורציות, בטוטאליות ותוך זניחת האני - קריירה (לרוב אמהות), התחביבים, הגוף, הזוגיות. המשאלה שלי היא לכונן נורמות אחרות, ליצור אצל הילדים נפרדות שלנו כבני אדם שאינם הורים, מחיצות. עוד לפני החופש הגדול, שכאמור, עבורינו כלל אינו חופש.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה