» כריכת 'היום שלפני האושר'. צילום: יח"צ הספריה החדשה

אני רוצה לפתוח בהתנצלות בפני ארי דה לוקה- שככל הנראה לא יקרא את הביקורת הזו אבל תרבות הכסת"ח מחייבת- על כך שאני הולכת לנצל את הספר שלו כדי להוקיע את התופעה שאני קוראת לה ביני לבין עצמי "תופעת הספריה החדשה" מאחר והיא מופיעה על-פי-רוב בספרי הספריה החדשה, אבל אל תטעו, רסלינג, עליתי גם עליכם (במקרה של "רסלינג" מדובר בדרך כלל במסות).

התופעה כוללת מספר אספקטים מרכזיים:

• הדפסת נובלות בפונט מעט גדול מהרגיל
• הדפסת נובלות ברווח מעט נפוח מהרגיל
• הדפסת נובלות בשוליים מעט רחבים מהרגיל
• הדפסת נובלות על גבי דפים מעט עבים מהרגיל
• התעקשות לקרוא לנובלות ספר
• תמחורן של נובלות ב-82 ₪, פלוס מינוס

ושני אספקטים נוספים, שלא תקפים במקרה של הספר דלעיל אבל שלא יחשבו החברים ב"ספריה החדשה" שלא שמנו לב:

• ליקוטם של כמה סיפורים מקובץ זה ומקובץ אחר של סופר כלשהו ופרסומם כקובץ חדש לחלוטין, כאילו מדובר בספר חדש.

• הדפסת מיני-מאמר מעיק של מנחם פרי על גבי העטיפה האחורית, בו הוא מתעקש לגלות לקורא האומלל מה קרה בסוף, כולל מי מת.

תמיד מגלה את הסוף. פרופ’ מנחם פרי. צילום: ויקיפדיה, תמר פלג cc-by-sa-2.5

זו נובלה, סתם שתדעו

בשלב זה אסתייג ואציין כי על פי רוב אני אוהבת את הספרים שהספריה החדשה מוציאה. בדרך כלל אפשר לסמוך עליהם שיתרגמו את הראוי לתרגום ויוציאו לאור סופרים טובים, אבל על הדרך יעצבנו מאוד את הקורא. ואם נחזור לעניינינו, "היום שלפני האושר" מדגים בדיוק רב את מרבית הזוועות שמניתי. אין ספק בכלל שהסיפור שלפנינו קצר מכדי להיקרא רומן, ולא אלאה אתכם בהגדרה המדויקת של נובלה; רק איידע שאנחנו מדברים על נובלה. לפיכך, אל לנו לצפות לרוחב יריעה ולריבוי דמויות, וזה בסדר, העיקר שנהיה מודעים לזה.

התנסחות מתסכלת

"היום שלפני האושר", אם כך, מכיר לנו שתי דמויות ראשיות ואחת משנית. המספר הוא נער שאת שמו לא נדע, יתום שיש לו אמא מאמצת שתפקידה היחיד הוא לשלם לו על לימודיו בבית הספר, ועיקר גידולו נעשה על-ידי שוער הבניין שבו הוא גר, דון גָאֶטָנוֹ. דון גאטנו מלמד את היתום את כל מה שעליו לדעת, בעיקר לשחק סקופה, לדוג, וקצת לקרוא מחשבות. הוא מספר לו על תקופת סוף מלחמת העולם השניה, על החיים על סף השחרור- היום שלפני האושר- ועל ההתפכחות והחיים בנפולי שאחרי. היתום שלנו, מצידו, מקשיב ומסכם, לומד בעיני עגל על נפולי שבה הוא גר, ומתנסח בצורה מתסכלת. כך למשל: "השמות של הסופרים האמריקנים הם כולם שמות של אמריקנים. יש להם שיטת חיים ספורטיבית: אתה צריך להסתדר בעצמך. נראה שלאף אחד אין משפחה, הקרבה המשפחתית היחידה היא הנישואים. אולי כותבים את הספרים שלהם יתומים".

מתכון, בבקשה

פעילות נוספת של היתום היא אכילת הפסטה שמכין לו דון גאטנו, בעיקר פסטה עם תפוחי אדמה שהוא נכסף אליה לעיתים כה קרובות, שנעור בי רצון עז להכין פסטה בתפוחי אדמה, רק שאני לא יודעת איך. אני מדמיינת פסטה ארוכה ורחבה עם קוביות תפוחי אדמה שנאפו ואז טוגנו בשמן זית, עם המון פטרוזיליה ושום, אבל אשמח לדעת אם אכן לפסטה כזו כמה היתום. אם כך, אבקש את עזרת הציבור: מי שמכיר מתכון נפוליטני לפסטה עם תפוחי אדמה, אשמח לשמוע ממנו ותבוא עליו הברכה. ואם בכל-זאת ארי דה לוקה מפתיע וקורא, אנא, ארי, בפעם הבאה צרף מתכון.

האושר של היתום, לעומת זה של תום המלחמה אצל דון גאטנו, הוא הילדה שהיה רואה בקומה השלישית כשהיה ילד קטן. הוא חולם עליה ומחכה שתשוב, והיא אמנם חוזרת ומנפיקה לו "יום שלפני האושר" משלה, בצורה אגרסיבית ולא לגמרי שפויה. הוא, מצידו, עובר מעין טקס מעבר לגבריות בעזרת מכות וניצחון בסקופה.

העלילה היא לא העניין

העלילה, אם לא הבנתם, אינה חלק משמעותי מן הנובלה הזו. חלק חשוב יותר לוקחת השפה והסיפור של דון גאטנו, האווירה והריחות. מי שלא אוהב אווריריות כזו, עלילה ספוגית ונימוחה, ומעדיף את הסיפור שלו צפוף ופריך- עדיף שיוותר על "היום שלפני האושר", אבל מי שמבכר את האווירה הנפוליטנית, האנשים הפשוטים וריח הים של אחרי המלחמה, ימצא נחמה גדולה בנובלה הזו, כמעט כמו בפסטה עם תפוחי האדמה כפי שאני מדמיינת אותה.

היום שלפני האושר
מאת ארי דה לוקה, הספריה החדשה
תרגום מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו

>> מתוך הבלוג ‘סלונה מבקרת ספרים’