היא היתה הוא, היא נשארה היא והן נשארו ביחד

''עד לפני שנה ניהלנו חיים רגילים כזוג סטרייטים. אחרי 23 שנות נישואין ו-4 ילדים, עמית ''בעלי'' סיפרה לי שהיא טרנסג'נדרית''. גלית צוק לא ידעה מה לעשות, אז היא הוציאה את ספר הילדים הטרנסי הראשון בישראל

10/12/2015
גלית צוק קבלו עדכונים מגלית צוק
  • RSS

טרנס. צילום: עצמי

אני לעולם לא אשכח שבכיתה ו' לא בחרו בי להיות חברה בוועדת קישוט וכתיבה יוצרת. לילה לפני "יום הבוחר" דמיינתי איך כל הכיתה בוחרת בי. כולם מצביעים לי פה אחד וכמו באירוויזיון המורה מכריזה שהזוכה הוא.... היא..... אני! למחרת, ממש לפני סיום הלימודים ולפני שהלב שלי כמעט התפוצץ מהתרגשות, ציפי המורה קראה בקול צרוד: דנית, עינת וגלית הגישו את מועמדותן להיות חברות בוועדת קישוט וכתיבה יוצרת. דנית - 15 מחברי הכיתה בחרו בך, עינת - 13 מחברי הכיתה בחרו בך, גלית - אפס תלמידים בחרו בך. סחבתי את העלבון במשך שנים. ידעתי שאני כותבת ממש יפה, אבל השבט אמר את דברו. כנראה שאני לא. במשך שנים עוד הדהד באוזניי אותו משפט: אפס תלמידים בחרו בך. 30 שנים חשבתי שאין לי כישרון כתיבה בגרוש.

עד לפני שנה בדיוק בעלי ואני ניהלנו חיים רגילים לחלוטין כזוג סטרייטים. בינואר 2014 עמית "בעלי" אזרה מספיק אומץ אחרי 23 שנות נישואין וארבעה ילדים וסיפרה לי שהיא טרנסג'נדרית. מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה - לא בדיוק ידעתי. הדבר היחיד שידעתי הוא שהאהבה שלי אליה עיוורת. הבטחתי לנסות ככל יכולתי לשמור על חיי הזוגיות והמשפחה שלנו.

אפס ביחסי אנוש

קניתי לה יומן מסע, יומן מקושט פרפרים נוצצים בצבעי פסטל, כשכל פרפר מעוטר  בכנפיים זהובות. איחלתי לה חופש ומעוף, רציתי שהיא תצא מגוף ה"גולם" בו חיה עד היום ושתעוף אל תוך עצמה. היא אהבה את המתנה מאד. למרות שמעולם לא כתבה דבר והדחיקה את רוב רגשותיה ותחושותיה עמוק בפנים וצעדה לבדה 40 שנים במדבר, היא הפתיעה אותי ממש כשלקחה עט וכתבה. כתבה ולא הפסיקה לכתוב במשך חודשים ארוכים. קינאתי בה. קינאתי על היכולת שלה לכתוב בחופשיות כל מה שעל ליבה. קינאתי בכך שאף אחד חוץ ממנה לעולם לא יקרא את אשר כתבה, קינאתי בה על תחושת השחרור שחשה, שחרור של דמעות שלא זלגו, שחרור של דברים שלא נאמרו ובעיקר קינאתי בה על כך שהמורה ציפי לא תעצור את כתיבתה עשרות שנים במשפט אחד צרוד: עמית - אפס תלמידים בחרו בך.

חצי שנה אחרי יציאתה של עמית מהארון, הרגשתי שאני עוד רגע משתגעת. חיפשתי נחמה ותרפיה ולא ידעתי במה להיאחז. רציתי לכתוב ופחדתי. פחדתי שמישהו לא יאהב את מה שאני כותבת ושוב, ייתן לי אפס נקודות. "המורה ציפי נפטרה" ניסיתי לשכנע את עצמי, "תכתבי לעצמך" באו קולות נוספים. בידיים רועדות אחזתי במחשב הנייד והתחלתי להקליד בקצב מסחרר. אני אלך על ה-Hardcore של הכתיבה: ספר אוטוביוגרפי.

את כן כמו כולן

התחלתי לכתוב את הספר האוטוביוגרפי מהיום שבו עמית יצאה מהארון. כתבתי ושחזרתי את אותם רגעים בהם "קרה הדבר". איך הגבתי? מה אמרתי? איך לא עזבתי כמו רוב הנשים שה"בעלים" שלהן יוצאות מהארון כטרנסג'נדריות? האם זה משהו שעמית אמרה? האם זו האהבה? האם זו אני? האם יכול להיות שאני מיוחדת? שיש בי משהו אחר? ביטלתי את המחשבות האלה מיד. לא ייתכן. אסור לי להתחיל לעוף על עצמי ולחשוב שאני משהו מיוחד, אסור לי שוב להתאכזב ולחלום חלומות כמו בכיתה ו'. אני ממש רגילה. לא יותר. רגילה כמו כולן.

המסע אל תוך הספר האוטוביוגרפי הציף בי את כל התהליך לפרטיו. מצאתי את עצמי מול המחשב כותבת ובוכה, בוכה וכותבת. בוכה על מה שהיה, בוכה על הלא נודע ועל מה שיהיה, בוכה על שנים של חיים בשקר ועל שנים של האשמה עצמית. איך לא ראיתי? האם לא רציתי לראות? למה היא לא סיפרה לי? ומה צופן לנו העתיד? האם היא תעזוב אותי ותחפש גבר, כמו שאנשים רבים חושבים ולא מתביישים לומר לי בקול?

יום אחד פשוט התפרקתי. לא יכולתי יותר לכתוב. הרגשתי שאני מציפה דברים שאין ביכולתי להתמודד איתם. לא רציתי לחשוב עליהם יותר ובטח לא לכתוב עליהם. הדבר היחיד שידעתי הוא שהאהבה שלי לעמית היא אין סופית ולא עולה בקנה אחד עם מה שאומרת הסביבה, הדת, החברים או המשפחה. רציתי להביט לאחור, כאשת לוט ולקפוא. רציתי שהזמן יעצור מלכת, רציתי לעצור הכל ולישון. פשוט לישון. כשלילך, חברה שלי, באה לבקר אותי היא נראתה מודאגת. נראיתי רע, ממש רע. זה שבוע שכמעט ולא אכלתי, לא ישנתי ולא תפקדתי. "את חייבת לעצור את הכתיבה בספר האוטוביוגרפי! את לא רואה שזה עושה לך רע?? לכי על משהו קליל יותר, לכי על ספרי ילדים".

במשך חודשים ארוכים דיברתי עם עמית על הילדות שלה, על התחושות שלה ועל כך ש"גדלה בגוף הלא נכון", על הניסיונות שלה בילדות לפני 35 שנים להסביר לסביבתה שמשהו לא בסדר, על הבורות וחוסר התודעה, על הניסיונות שלה לשכנע את הוריה שהיא רוצה להתחפש לנסיכה ולא לקאובויי, על הסיוט היומי שלה ומאווייה להיות בת ויחד עם זאת להיות כלואה בגוף של בן.

סיפורים מהחיים עצמם

הסיפור הראשון שכתבתי הוא "אני רק רוצה להיות אני" והוא מובא מנקודת מבטה של ילדה טרנסג'נדרית. מיד לאחר הסיפור הראשון כתבתי עוד 4 סיפורי ילדים נוספים על ילדים טרנסג'נדרים וסיפור נוסף על "אבא" טרנסג'נדרית שיוצאת מהארון בפני בתו בת ה-11. כל הסיפורים מבוססים על סיפור אמיתי. נתתי לאנשים לקרוא את הסיפורים, ביניהם פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים, מורות, יועצות זוגיות ומשפחתיות, לחברים קרובים ובני משפחה. כולם נפעמו מהעוצמה, מהרגישות ומכך שנשאבו אל תוך הסיפורים.

לא האמנתי כשאמרו לי שאין בארץ ספר ילדים בעברית המובא מנקודת מבטם של ילדים טרנסג'נדרס. הצעות המחיר עמדו על 25,000 ₪. ידעתי שאין לי יכולת כלכלית לממן את הוצאת הספר לאור ופחדתי שוב לצפות ולהתאכזב. מימון המונים אמרו לי כולם, לכי על מימון המונים. במשך חודש שלם הקמתי קמפיין לגיוס תומכים בשיטת "מימון המונים", הקמתי את הקמפיין ולא לחצתי על כפתור אחד: "פרסם קמפיין". פחדתי שאף אחד לא יתמוך בקמפיין שלי, פחדתי מאפס בוחרים. כשמנכ"לית חושן שוחחה איתי בטלפון ואמרה לי שהייתה בשמחה רוכשת את הספר שלי במאות עותקים, לו רק היה יוצא לאור בזמן החלטתי ללחוץ על הכפתור. פרסמתי את הקמפיין.

תוך שבוע אחד הקמפיין נתמך כבר ב-33% מימון. אנשים תומכים בהוצאת הספר לאור בתמורה לעותק מהספר או שאר תשורות מעניינות. עוד תומכים בהוצאת הספר לאור: חברי מועצת העיר תל אביב, ד"ר אילנה ברגר מומחית בתחום הטרנסג'נדרס ומובילת דעה בקהילה, הגב' ליהיא לפיד, ד"ר איריס רחמימוב מנהלת החוג להיסטוריה באוניברסיטת ת"א, מפלגות, תאים גאים באוניברסיטאות ועוד. אני מזמינה אתכם לתמוך בפרויקט הוצאת ספר הילדים הטרנסי הראשון בישראל. "אני רק רוצה להיות אני". לא האמנתי שאי פעם אני אוציא ספר לאור. לא אני. לא אחרי המורה ציפי. מסתבר, שהמציאות עולה על כל דמיון.

* גלית צוק, בת 41 נשואה באושר לעמית - טרנסג'נדרית שיצאה מהארון אחרי 23 שנות נישואין. אמא ליובל, ירדן אגם ופלג. יזמית חברתית ("בצפר לשת"פים", "פורום הנשים המצליחות בצפון" "סבתוש להשכרהסבתושף") בשנה האחרונה פועלת חברתית ומייסדת עמותה (עצמאית שלי) גאווה ישראלית למען הקמת קהילה גאה בצפון, דגש על קהילת טרנסג'נדרס חזקה חברתית וכלכלית. לתמיכה בפרויקט ''אני רק רוצה להיות אני'' - הקליקו כאן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה