הטראומה הגדולה של חיי

על נפתולי כתיבת הרומן "אני ואמא בבית המשוגעות", שראה אור בהוצאת ספרא, 2010, וזכה בפרס איגוד סופרי ישראל

04/08/2010
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
» ברומן הזה התמודדתי עם החרדות הכי קשות שלי. כריכת הספר

מאת יעל ישראל

פעם, כשהיו שואלים אותי על אחותי הגדולה, הייתי פורצת בצחוק רם וצורמני וחותכת באכזריות, "היא משוגעת!", וחבריי היו מזדעזעים עמוקות מתשובתי המקברית; כאילו, איך אני יכולה לדבר בכזה קור וריחוק על אחותי, ועוד כשמדובר באחות מסכנה ונכת נפש?

אז זהו, שבאותם ימים זו היתה הדרך היחידה שבה הצלחתי להתמודד עם העובדה שיש לי אחות סכיזופרנית – גם מול העולם, וגם מול עצמי. אבל בעיקר מול עצמי. אחרי שנים מאוד קשות בנעוריי, שבהן התמודדתי בבית עם הקשיים שיצרה האחות נכת הנפש, ועם כך שכנערה נאלצתי לגדל את בתה הקטנה, כי היא עצמה לא היתה מסוגלת לכך – אחרי כל השנים האלה הדרך היחידה שלי היתה להתמודד באמצעות האירוניה, הציניות והסרקזם; בוקס מקברי אל תוך כל הכאב הזה שהיה קבור בי.

ואז התחלתי לכתוב את הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות", שיצא מתוך החוויה הטראגית המכוננת של חיים בבית שהוא "בית משוגעים", ומהחוויה של "ההורות המחליפה" המוקדמת מדי שלי לאחייניתי, בתה של אחותי נכת הנפש.

הזיה מטורפת

כך קרה שברומן הזה התמודדתי עם שתי החרדות הכי קשות שלי: מחלת הנפש והאימהות. לא במקרה לגיבורת הספר יש ילד פגום שהיא קוראת לו "המפלצון". הרי גם אני פחדתי כל כך מפני הורות בשל הגנים הגנטיים, הפיזיים והנפשיים, "הרעים" שלי, עד שלבסוף החלטתי לא להביא ילדים לעולם. ולא במקרה אמה של הגיבורה היא חולת נפש המאושפזת בסנטוריום למשוגעים כבר עשרים שנה. הלוא אמי החלשה נפשית הביאה לעולם ילדים שלא היתה באמת מסוגלת להיות להם אם מכילה, חמה ומזינה נפשית, וכאשר גידלה את אחותי הגדולה, היא הזינה לתוכה את "זרעי השיגעון המשפחתי", כפי שאני קוראת לזה.

אז ברומן לקחתי את החומרים האוטוביוגרפיים הטעונים שלי, והפכתי אותם למעין הזיה מטורפת ומסחררת השועטת במוחה של הגיבורה – שבכל יום רביעי הולכת לבקר את אמא שלה, בימים מטפלת ב"מפלצון" שלה, ובלילות כותבת מכתב ארוך לאהוב שנטש אותה. רק בתוך ההזיה הספרותית הלא ריאליסטית הזו, נדמה שהצלחתי להתחיל להתנקות מהצללים של הילדות והנעורים באותו "בית משוגעים קטן בצפון תל אביב", כפי שאני קוראת לו.

הרומן הזה, שהינו ספרי החמישי, ואשר נכתב על פני עשור שלם שבו הרגשתי ממש איך אני חוטבת בנפש ובמילים, כמו שחוטבים בעץ – בו למעשה התחלתי את מסע הכתיבה לתוך הטראומה הכי גדולה של חיי. לפני כן, בספריי הקודמים, עסקתי במיני דברים שגם הם מעניינים אותי, כמו התפתחות המגדר והפסיכיקה הנשית בילדות, ברומן "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997). אבל אף פעם לא נגעתי כל כך ישר בלב האימה הפרטית שלי, כמו ברומן החדש.

עם הפנים לעתיד

מאז אני ממשיכה. מה זה ממשיכה? שועטת כמו רוח סופה, כמו פר בזירה! שועטת ונכנסת עמוק בנושא הזה, בחרדות ובפחדים הכי עמוקים שהוא מעורר בי, שלא מדברים עליהם מספיק בספרות ובתקשורת: החיים במשפחה בצל נפגעי נפש. אני כותבת את הפחדים האלה בבלוגים שלי, במאמרים שלי (למשל במאמר "לא מהמרת על חיים של ילד", שראה אור באנתולוגיה "פשוט זה לא", בעריכת בועז גאון ואפרת מיכאלי, עם עובד, 2009), בספרים שלי.

כעת, למשל, אני מתכננת דווקא ספר תיעודי, לא עלילתי, שייצא מתוך המאמרים שלי בבלוג, ויעסוק באחותי הגדולה מתוך הפריזמה שלי כאחות הקטנה שנאלצה להתמודד יום יום עם מסכת חיים שהיא מעבר לכוחה הנפשי. הספר יעסוק בעוד נושא שלא מדברם עליו, ואם אני מעזה להעלות אותו ברשת מתנפלים עליי מיד הטוקבקיסטים בבלוגיי: בקשיים העצומים של האחים של נכי הנפש, שההורים על פי רוב לא נותנים את דעתם עליהם. מובן שהם מנסים לטפל ולהגן על האח הבעייתי, החולה, אבל בכך יוצא שהם לא אחת מזניחים את הילדים האחרים; משאירים אותם להתמודד לבד עם המשא הזה במשך חיים שלמים.

» קראו את הפרק הראשון של הספר, ואת המלצות חבר השופטים של איגוד סופרי ישראל.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית gisser 02/09/2010

    צריך אומץ ענק בשביל להתמודד עם מציאות משפחתית כזו.
    את זה את עשית ועושה, יעל!

בחזרה למעלה