הטעות מספר אחת שהורים עושים עם ילדים

תארו מצב, בו שודדים מחזיקים עובדי הבנק כבני ערובה ודורשים מהמשטרה שמקיפה את הבניין להביא להם אוכל כי הם רעבים. קשה להאמין שהשוטרים יענו: "תפסיקו כבר להתבכיין, אכלתם ארוחת בוקר לא מזמן די עם השטויות!" אבל הורים עושים זאת

05/01/2017
חן קרופניק קבלו עדכונים מחן
  • בדואר
  • RSS

מתווכחות עם הילדים?

נתקלתי בכתבה מעניינת שפורסמה במגזין "טיים". היא עסקה בחוסר האונים של הורה מול ילדיו. ערב אחד, הייאוש גבר וההורה ניסה להשתלט על הילדים וקרא את רב המכר "איך לדבר בכדי שילדים יקשיבו ולהקשיב בכדי שילדים ידברו". שם נמצאו אחלה רעיונות ועצות מעולות. אבל ההורה לא הצליח להתנער מההרגשה המוזרה שכבר קרא את הטיפים והעצות האלה קודם לכן.

הוא נזכר בראיון שקרא על שוטרים, שמנהלים משר ומתן עם חוטפים. אז נכון, יש הבדל של עולם ומלואו בין ילדים לבין פושעים מסוכנים אבל לפעמים הדרך היחידה לנהל איתם דו שיח (או לשרוד בכללי) היא לנהל בעצם משא ומתן כמו שמנהלים עם אותם חוטפים, והטקטיקות די דומות. אין ספק שהעצות האלה יעזרו לכן לנהל את הבית בצורה רגועה יותר ומה שבטוח - להכין את הילדים שלכן לעולם בחוץ.

הטעות העיקרית והראשונה, שכמעט כל ההורים עושים בתחילתו של ויכוח עם הילדים, היא - לבטל את הרגשות שלהם. ברגע שההורים מוכיחים לילדים, שמה שהם מרגישים לא שווה את ההתייחסות שלהם, או מתייחסים לרגשות שלהם כמגוחכים, אז שום טוב לא יצמח מהוויכוח הזה.

לפניכן דוגמה:

תארו מצב, בו שודדים מחזיקים עובדי הבנק כבני ערובה ודורשים מהמשטרה שמקיפה את הבניין להביא להם אוכל כי הם רעבים. קשה להאמין שהשוטרים יענו: "תפסיקו כבר להתבכיין, אכלתם ארוחת בוקר לא מזמן די עם השטויות!" אבל הורים עושים זאת לא מעט פעמים.

הילד מבקש לאכול כי הוא רעב ואנחנו מבטלות את הרצון והצורך שלו בהינף יד, מה שמוביל לצעקות ובכי וגורם לנו לצעוק וגורם להם לעוד צעקות ועוד בכי ואז קיבלנו ילד צועק ובוכה, ועדיין רעב. תחשבו רגע על מצב בו אתן עצבניות וחסרות סבלנות ואז מישהו אומר לכן "להירגע". רובנו נתפרץ עליו בשאגות של "אנחנו רגועות", "אל תגיד לנו להירגע!". אז למה שנצפה מילד לשלוט בצורה טובה יותר על רגשותיו מאשר אדם בוגר?

אוקי, אז הבנו שצריך להתייחס לרגשות שלהם. אז מהי הדרך הנכונה להתחיל ויכוח? או כל שיחה שהיא?

ילדה קטנה

להקשיב - לא רק לשמוע.

דוגמא, מתוך הספר הנ"ל:

"למה את בוכה ומתלוננת? היתה לך מסיבת יום הולדת מקסימה ונהדרת! כל מה שרצית היה בה! אם את רק מתלוננת אנחנו פשוט לא נערוך לך יותר מסיבות!".

אוטומטית התעלמנו מהרגשות של אותה ילדה ומה עושה מישהו שהתעלמו מהרגשות שלו? באופן אינסטינקטיבי, הוא נלחם חזרה. על מנת שהילדים יקשיבו לנו, אנחנו צריכים להקשיב להם. אם הם אומרים לנו משפט כמו ,אני מרגיש שאתם לא מתייחסים אליי מספיק" התשובה האוטומטית והגרועה ביותר שלנו תהיה "מה אתה מקשקש? ברור שאנחנו מתייחסים אלייך! מה לא בילינו את השבת ביחד?" אבל זו רק דוגמא להתעלמות מוחלטת ממה שהוא מרגיש וממה שהוא אמר.

אם נקשיב באמת למה שהוא אומר נוכל לשאול אותו "למה אתה מרגיש ככה? אתה יכול לתת דוגמא?".

גם כאן, ההקבלה למשא ומתן עם חוטפים קיימת. בכתבה המקורית ההורה שמע את אחד מהמגשרים המובילים של המשטרה, שהסביר שבזמן ויכוח הזמן היחיד בו הצד השני שקט הוא כשהוא חושב על מה שנאמר ועל התגובה שלו. הוא לא באמת מקשיב לך. אבל אם רוצים לנצח בויכוח לטובת שני הצדדים, צריך לרגע לנטרל את המחשבות ואת הדיון הפנימי ובאמת להקשיב למה שהצד השני אומר, זה מה שיתן לך יתרון יחסי משמעותי על הצד השני.

העניין בהקשבה הוא לא רק לשמוע את מה שנאמר אלא בעצם להיות בהקשבה פעילה. מה זה אומר?

זה אומר להתחשב ברגשות שלהם ולהכיר בהם - באופן פעיל. ממש להיות אמפתיים למצב שלהם ואפילו לשתף אותם בחוויה דומה שלכם. אם תענו משפט כמו "אני מבין מה אתה מרגיש" זה ממש לא יעשה את העבודה. רוב האנשים ששומעים את המשפט הזה יתגוננו ויענו ישר "לא אתה לא" . אז מה כן רצוי לענות?

רצוי להמחיש להם שאתן מבינות מה הם מרגישים ומה עובר עליהם. "תשקפו את מה שנאמר. תחזרו על המשפט שלהם במילים שלכם בכדי לנסות ולהתחבר למה שהם מרגישים וגם בכדי שהם ירגישו שאתם באמת מנסים ולא רק חוזרים אחריהם. ההבדל הוא בין לומר להם "זה ממש מצחיק מה שאמרתם" לבין באמת להתפקע מצחוק ממה שהם אמרו.

האוטומט של רוב ההורים הוא לענות, להטיף מוסר, ללמד לקח. תנשמו עמוק ותקשיבו - תשקפו את מה שנאמר לכם ותתנו להם את הבמה. אל תמהרו לשפוט - גם כי היתם בגילם ועשו לכם את אותו הדבר וגם כי אתם באמת צריכים להבין מה עובר עליהם לפני שאתם ממהרים להגיב. תגובה נפוצה נוספת של הורים היא לספק לילדים שלהם את הפיתרון במקום לתת להם להגיע אליו בעצמו.

נכון שאנחנו רוצות להקל עליהם אבל אנחנו גם רוצות שילמדו להתמודד ולבחור את הדרך החוצה מהתסבוכת בעצמם. גם כאן ניתן למצוא הקבלה לעולם המשטרתי - כאשר השוטרים מציעים לחוטפים מספר אפשרויות ונותנים להם לבחור על מנת שירגישו שכף ידם על העליונה כי הם אלו שבחרו כיצד לצאת מהתסבוכת והגיעו לפתרון ולא המשטרה היא זו שהציבה להם תנאים.

התקדמנו. הם מדברים ואנחנו מקשיבים באופן פעיל. עכשיו איך מרגיעים אותם?

ילדים והורים

תנו לרגשות שם וכתובת

נתתן לרגשות מקום? יפה. עכשיו תנו להם שם. לפעמים כאשר הילד עצבני וכועס פשוט להגדיר בקול את מה שהוא מרגיש ולומר לו "אני רואה שאתה ממש עצבני וכועס על מה שקרה", עושה הבדל ענק ומשמעותי. ביטוי השם של הרגש בקול מראה לילד שיש לרגשות שלו מקום, שאנחנו ההורים מכירים בהן ושמותר לו להרגיש ככה. זה כבר מוריד את מפלס העצבים והכעס.

זהו את הרגש אבל אל תשפטו - "אני מבין שאתה עצוב כי חבר שלך צריך ללכת",  "אני מבין שאתה עצוב כי נגמר לך השוקו..." שיקוף המצב, שימוש במילה המתארת את הרגש, בלי לשפוט.

עכשיו אנחנו במצב הרבה הרבה יותר טוב. הוא צועק פחות או לא צועק בכלל. מה השלב הבא?

תשאלו שאלות

עד עכשיו הקשבתן באופן פעיל? נהדר. עכשיו תתחילו לשאול שאלות ממוקדות שתעזורנה לכן לסיים את הוויכוח ולהגיע לפיתרון. הילד צורח וצועק? אחרי שעברתן את כל השלבים הקודמים והוא מעט נרגע עכשיו הגיע הזמן לשאול אותו "אז מה אתה מציע לעשות? מה היית רוצה שאעשה עכשיו?".

כאשר הוא נשאל לדעתו אין לו ברירה אלא לעצור רגע ולחשוב על הסיטואציה ועל התשובה. מה הוא רוצה שתעשו עכשיו? גם המגשרים מול החוטפים משתמשים באותה גישה (האמת היא שהדמיון באמת קצת מפחיד) ושואלים את החוטפים מה הם מעוניינים שיקרה הלאה. זה לא מחייב אתכן לבצע זאת, זה לא מבטיח שזו הפעולה שתבחרו לעשות אבל זה כן מאפשר לכן להבין מה הם רוצים, ולהם להרגיש שמתחשבים ברגשות שלהם ונותנים להם אפשרות להשמיע את דעתם.

לא, לא בכל המקרים זה יעבוד לפי הספר ולא תמיד תצטרכו את כל השלבים אבל בכל ויכוח תנסו להבין מה עשיתן ולא עשיתן מארבעת העצות הללו ותנסו לשנות משהו אחד עד שתמצאו מה שעובד עבורכן. במקרה הכי גרוע תמיכה תוכלו להזמין את יחידת המשא ומתן של המשטרה.

צילום: שאטרסטוק




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה