הטיול בארץ הפורצלן

בממלכת הפורצלן של אגוזי בתל אביב תמצאו עתיקות יקרות ומעוררות דמיון. בימים אלה יש שם מכירה מטורפת

05/08/2010
הילה אלפרט קבלו עדכונים מהילה
  • RSS
» את קולטת? אציל אנגלי אכל על זה פירה וצלי. גלריה אגוזי

זה כבר כמה שנים שמספרי ענק מתעופפים לי גבוה מעל הראש כמו בנדידה מטורפת, נעלמים וצצים ולא ברור איפה היו קודם ולאן הם הולכים מכאן. אין לי מושג אמיתי במדדים ובירידות שערים. מיליונים, ביליונים, אלפי אלפים וטריליונים. כמה אהבתי אותם כשהייתי קטנה. אבא היה מתמטיקאי, והוא שסיפר לי עליהם, ועל גוגול גם - זה שיש לו מאה אפסים אחרי האחד. איתם היה מכמת בשבילי את כל מה שמתרוצץ לי בדמיון. כמה כוכבים? כמה חול? כמה יש לאיש הכי עשיר ואם יהיה לי אינסוף, אהיה יותר ממנו או פחות? בוביצ'קה תפסיקי לבלבל את המוח ושבי לעשות שיעורי בית. כסף זה טוב, אבל מלכלך את המספרים, ואפס זה גם סוג של אינסוף.

אבא מת מזמן, ואצלי האפס מתפתח למינוס עם סוף ברור, ומנדידת הטריליונים נופלת לשלשת על הראש וכולם מנגבים את הסירחון, מנסים להיצמד לאמונה שזה מביא מזל, ושזה היה צריך לקרות, ומזה עוד ייצא עולם הרבה יותר טוב. אולי עכשיו תהיה חלוקה קצת יותר צודקת של אוצרות עולם.

פרוסות צלחות מצוירות

הלכתי לחפש אותה אצל יריב אגוזי, ענתיקולוג שנחשב למומחה גדול בתחום הפורצלן. אצלו בגלריה יש סרסוויסים נדירים שהמשבר הכלכלי של השנים האחרונות הוציא מהמרתפים ומהבוידעמים של משפחות האצולה בארץ. נפגשנו בקפה מזרין שצמוד לגלריה שלו. בוויטרינות עוגות קטנות ויפות, כמו בספר ילדים אירופאי, ועל המדפים ואזות פורצלן שאגוזי הניח שם לתצוגה. חיכה לי עם קרטון גדול על ידו. גבר גדול ויפה, מקושט בסיכה ששכחתי לשאול בת כמה היא ומאיפה. הביא איתו כמה צלחות לדוגמא.

אכלתי אקלר עם קצפת, ממולי הוא אכל עוגת גבינה עם שזיפים, ובינינו פרוסות צלחות מצוירות ביד מופלאה מהמאה ה-18 או ה-19. התאהבתי באחת מרובעת. לימוז' צרפתי לקינוח עם מסגרת בורדו, ציור של דייגים במכנסיים מופשלים משחקים בים רדוד, ברקע שחפים והר, בשמיים חורף, והכל בהמוני צבעים כמו באקוורל משגע. תמיד ייצרו שני סוגי סרוויסים, ממשיך המורה שלי. סרוויס לארוחה כולה וסרוויס לדיזרט, בו תמיד השקיעו יותר כי הוא נשאר הכי הרבה זמן על השולחן.

אגוזי לימד אותי גם להפנות את הצלחת אל האור ולהעביר את כף היד מאחור. אם רואים את הצללית זה פורצלן, אם לא, יש כאן עסק עם קרמיקה. ליטפתי פסים מזהב 22 קארט, כאלה עם נפח ברור, שזה חלק מהסימנים שזה הדבר האמיתי.

הילד שסגר עסקאות

מגיל 13 הוא בטירוף. היה הולך לשיעורי מוזיקה בהבימה, ובזמן שחיכה לאבא שיאסוף אותו, היה משוטט בחנות עתיקות של הרומנייה בדיזינגוף פינת שמריהו לוין. את המתנות שקיבל לבר מצווה הוא מכר, ובכסף שקיבל הלך לקנות אצלה את הפורצלנים הראשונים שלו. קרעה אותו במחיר.

אחר כך למד מסבתא שלו להסתכל במודעות אבל, להתרכז באיזורים בהן נותרו אלמנות עשירות פולניות, רומניות או ייקיות, להפגין איפוק, ובתום השבעה לדפוק על הדלת. אחת מתוך עשר היתה סוגרת איתו עיסקה.

אגוזי אומר שיש לנו ארץ נהדרת. ארץ עם עושר חפצי מטמטם. אנשים הגיעו הנה עם סרוויסים, תכשיטים וציורים, ועד שנות השמונים עוד מכרו בפרוטות. עכשיו יותר קשה למצוא, והרבה יותר יקר. הסביר שהמשבר הביא תנופה גדולה. אנשים נפטרים עכשיו מירושות, מכל מה שהסתתר בארונות. הם לא ימהרו למכור דברים שרואים, כמו מכונית או בית, אבל סרוויס שפעם בשנה מוציאים לליל הסדר זה כבר סיפור אחר. הוא מוצף סחורה, ויש למעלה מאלף פריטים שלא יגיעו למכירה. אין מקום. מצד שני ישנם הקונים. בעיתות כאלה, כשאנשים מאבדים אמון בבנקים ובבורסה, הם פונים לאפיקי השקעה סולידים ויציבים יותר כמו חפצי אמנות ותכשיטים.

שברנית מהססת בין הפורצלנים

אני מחזיקה ביד צלחת ויקטוריאנית, שילובים של ירוק בהיר עם ורוד. את קולטת? אציל אנגלי אכל על זה פירה וצלי. איכס. שיפסיק. למה לקלקל יופי כזה עם דמיונות על אוכל אנגלי? אני שואלת אותו על ריסוק צלחות בטברנות. אגוזי עוצר את מנגינת הדיבור ולוקח נשימה. זה מחריד. הוא מעולם לא ביקר ביוון, אבל הפרסומת לגבינה, שבה שוברים צלחות ביוונית, עושה לו רע בכל הגוף. לא. בחיים הוא לא שבר צלחת. מעולם. לא צלחת, ולא כוס.

לא סיפרתי לו איזו שברנית אני כשהזמין אותי להיכנס לגלריה. זהירה, כמו מהססת, נכנסתי אחריו, נשבעת לא לשים לב לבלגאן. בין הפורצלנים נחו ציורי שמן, רהיטים ותכשיטים, חפצים שנולדו בארצות רחוקות והגיעו לכאן בבכי. אוסף אומנות של זוג הורים שמוכר אותו כדי לחלץ את הבן שהסתבך בשוק האפור. קופסת פליז קטנה מהמאה ה-19, ובתוכה, על מצע צמר גפן, כלבלב קטן מזכוכית חומה. ניצולת שואה הביאה אותה לכאן. מזכרת יחידה מאמא שלה. בחוזה שכתבה ביניהם היא חייבה את אגוזי למכור את הקופסא רק למי שייקח ביחד איתה את הכלב, כי מאז שהיא זוכרת את עצמה הקופסא היא הבית שלו. היא לא היחידה. ישנם עוד הרבה ניצולי שואה שהגיעו לפת לחם, והם מנסים למכור דרכו מזכרות בודדות ששרדו את המלחמה.

החפצים בגלריה לא של אגוזי. הוא רק המתווך. על כל מכירה הוא לוקח 15 אחוז מכל צד. לפעמים זה מסתכם בפרוטות, ברוב המקרים זהו נתח יפה, וכמו מלך בארמון שהריהוט מתחלף בו כל הזמן, הוא יושב ביניהם, מאהב גדול של היסטוריה הניתנת למישוש. הוא מלווה קבוצות בסיורי אמנות באירופה, מרצה על ביזת הנאצים הגדולה בזמן המלחמה. הוא אומר שהם ידעו בדיוק, מראש, לאיזה בתים לגשת ואילו יצירות אמנות מחכות מאחורי כל דלת.

ילדות אירופאית עתיקה

שוטטתי בין החפצים, מיששתי, ענדתי, וכמו ילדה שמשחקת בבית בובות הייתי שם לאצילה שמשרתים בוחשים עבורה קוביות שוקולד בחלב חם בכלי מיוחד מפורצלן צהוב, או נסיכה שהאביר שלה מביא למיטה מגש מיוחד, עליו שני ספלים קטנים בבורדו מעוטר. והוא מוזג מעט שמנת מקנקן קטן תואם לספלי התה שלנו, ואז שואל, כמה? ומטיל קוביית סוכר מתוך צלוחית מעוטרת בציפור. אחר כך ענדתי שעון כסף והייתי גבירה מהלכת בפאריז של סוף המאה ה-19, והייתי נערה שעונדת לב ראשון מאמייל וזהב, או גבירה שלצווארה ענק הונגרי מסוף המאה ה-19 העשוי כסף, מצופה זהב, משובץ גרנטים, פניניים, אמייל לבן מצויר ביד ואבן ציטרין גדולה במרכז. ועברתי בין ארצות, וחציתי מעמדות. והיה לי אפס והיה לי הכל.

גלריה אגוזי, רח' י.ל. גורדון 17 תל-אביב. בעוד שבועיים גלריה אגוזי עוברת מקום, ובימים אלו יש שם מכירה מטורפת. אפשר למצוא תכשיטים עתיקים שנמכרים לפי משקלם.

» לאתר גלרייה אגוזי

מתוך הבלוג הילה אלפרט באה ליהנות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה